תיבת פנדורה

לילה שנראה מואר יותר מהיום, רעידות ספק מקור ספק מציפייה.
שוב עליתי למרכבתו, ושוב כמו אז הציף אותי ריחו המפשיר את קרירותי...
המושכות בידיו, אך עדיין אני גבירה נכבדת.
הוא מוכרח לשאול, אני נאלצת לענות...שוב נדהמת...
איך הוא תמיד מוצא את החריצים במסיכה הבלויה שלי?
אולי בגלל המצפון, אני מרגישה חייבת, כי אני תמיד פוגעת בו
והוא תמיד נעלם, יודע שאני עוד אירגע ואז חוזר, מגשש בביטחון...
שוב דוהרים למסתור, לבדידות משותפת...
הוא יודע איך לגעת.
ואני כבר אילפתי אותו, הוא זוכר בדיוק איפה לגעת...בדרך שלו שמעלפת אותי...
אני מתמסרת עד לקצה הגבול שאני קובעת...והוא לא מעז לאלץ אותי לעבור אותו...
איתו אני יכולה הכי מפונקת ובו זמן לעומת זאת הכי כלבתית שיש...
איתו אני יכולה להרגיש הכי זנותית וזולה ובו בזמן לעומת זאת הכי עוצמתית וחזקה שיש
הוא מכיר את נקודות התורפה שלי...הוא מכיר את העקשנות הלא מוותרת לו שלי...
וככה הכוחות ביננו מתחלפים מתערבבים...
אבל הוא תמיד נשאר ונילי...