תיבת פנדורה

שוב זאת השעה בה הלילה מתחיל להיחלש ובואו של יום מאיר מאיים מן המרחק.
אני כבר אמורה להיכנע לתוך זרועותיה המלטפות של השינה...
אבל מזמן אני כבר לא מוצאת שם נחמה.
הנה שוב נתתי דרור לחיה בתוכי,שוב טרפתי ורק בכדי להשביע את הרעב...
שוב נשארתי עם חיבוקו הנצחי של הארון,הוא זה שעלי מגן,זה שעלי שומר...מהאור.
כשהטרף נעלם,נעלם גם החום שהפיץ בי דמו...
כעת שוב קפואה ואין מי שיחמם, אין אפילו מה...
כי הקור נובע מבפנים...
שוב ניבי מטרידים אותי,פוצעים אותי מבפנים בעצם קיומם...
שוב נוכחתי כי כאן אני לבד באלמוות ניצחי ובילתי נגמר...
לו רק היה עם מי לחלוק את הנצח הזה...
לו רק היה ארוני נסדק...
ואז בהפציע החמה, כחלום מציאותי למדי הנלכד בלוכד חלומות אינדיאני...
אתפוגג לי בקרן האור הראשונה שבי תפגע...ורק הרגעים הטובים ישארו על קצוות הנוצות...
אטפטף לי לתוך הלילה הבא...
כטיפות הדם שרודפות אותי בעצימת עיני
ומונעות ממני להיכנע לתוך זרועותיה המלטפות של השינה...
מזמן אני כבר לא מוצאת בכלום נחמה...