תיבת פנדורה

כנראה ששמי הלילה מחוברים אלי יותר משאני מחוברת לעצמי...
בשניה הם הסעירו וטיפטפו בעוצמה את כל הדם והדמעות שאני לא מצליחה להוציא...
שוב אורו של הירח הוא מבט אוהב כלפי,
שוב חשכת הלילה היא המגע המלטף אליו אני כמהה...
שוב התעטפתי לי בשתיקה עבה,
אף אחד לא מצליח לראות דרכה...
שוב שמיעת הערפד הופכת למטרד...
אני מקשיבה כל כך טוב שאני רק מקשיבה...
שואפת לתוכי את כל מה שטמא,מתחרטת ונושפת הכל החוצה בעוצמה...
אבל תמיד יישארו בתוכי רסיסי חטא...שברים שטוטאו מתחת לשטיח שאף אחד לא יראה.
שאף אחד לא יראה,
שחלק בתוכי נשבר.
ולצלילי הגשם הנוחתים על הקרקע בעוצמה מתנגנים השברים בתוכי...