תיבת פנדורה

מעדתי והתחלתי ליפול לתוך תהום עמוקה,
הבעיה היא שכששמים לב שנופלים זה לא מונע את הנפילה
זה רק מגביר את עוצמת הכאב כשפוגעים קרקע.
הייתי בוכה עכשיו,באמת שהייתי מוכנה לבכות,
אבל אין לי כוח והאמת,נראה לי שאזלו כל הדמעות.
גם לצרוח הייתי מוכנה, זעקת כאב וייאוש מחרידת אוזניים
שבעוצמתה תשדר את עוצמתי להתעלות,אבל אין לי כבר עוצמה כזאת.
אין בי חשק לצאת מהתהום שנפלתי לתוכה
מידי פעם אני נעמדת, מנסה להציץ למעלה לראות נקודה של אור
שוב מתיישבת מתחילה לחשוב על דרכים לצאת ממנה
ומתעייפת עד כדי כך שאני מוותרת על הרעיון.
אין בי רצון חוץ מלהצטמצם להוויית הקיום המינימאלית שאני יכולה לדרוש,
גם על בקבוק האלכוהול שמזדמן לחדרי בלילות הייתי מוכנה לוותר...אולי
זה לא שהכול שחור, זה לא שאין בי צחוק וחיוכים אמיתיים
פשוט מאוד אין לי כוח, אזל לי החשק.
לו רק לא הייתי נאלצת להעמיד פנים שהכול כשורה...
כי בסופו של היום כל האנרגיות שלי אזלו על להיראות בסדר לעיני כולם,
ולא נשאר שבריר אנרגיה לעצמי.