האתיקה

שמי ג'ו. מאסטר ג'ו, בשבילך.

גבר רגיל מבחוץ, נאה, חרוץ, אבל בפנים צמא לריגושים, זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי. אלפא רומיאו זה המוטו שלי. כשמצאתי אותה באפליקציה, לא ידעתי עדיין איך לקרוא לה. היא הייתה סמנכ"לית בחברת קוסמטיקה, אישה קטנה אך חזקה, בת 43, כך אמרה. כל היום היא מנהלת, שולטת באנשים, צועקת, מחלקת משימות. אבל בהודעות שלה ראיתי את הצמא, היא היתה עייפה, היא רוצה להיכנע. רוצה שמישהו ייקח ממנה את ההגה.

התחלתי לחנך אותה מרחוק. לאט. בטוח. "את שלי עכשיו" כתבתי לה. "תעשי מה שאני אומר, ואני אגרום לך להרגיש דברים שלא הרגשת מעולם. תשתחררי"

היא ענתה מיד: "כן, מאסטר. אני מוכנה ללמוד."

השליטה מרחוק הייתה הממכרת ביותר. באמצע יום עבודה, כשהיא בישיבה עם צוות, שלחתי: "לכי לשירותים. תחתונים עד הברכיים. צלמי ותשלחי." אחרי דקות ספורות קיבלתי וידאו, הרגליים הרועדות קלות, היד שמנסה להסתיר את הפנים. "עשיתי את זה" היא כתבה. "אני מרגישה כל כך... חשופה...אמאלה כמה אני רטובה" עניתי: "טוב מאוד. עכשיו תורידי לגמרי ותישארי ככה עד סוף היום. תחשבי עליי בכל רגע."  "מה?? אין מצב שאני חוזרת ככה לחדר ישיבות! משוגע...אוקיי..הנה הורדתי לגמרי מאסטר".  

באותו היום בדרך הביתה, פקדתי: "עצרי בצד הדרך. אצבעות על הדגדגן, את מאוננת עכשיו. תקליטי ותשלחי." היא שלחה הקלטה: נשימות כבדות, לחישות, רוכסן ג'ינס פתוח, יד בתוך התחתונים "מאסטר ג'ו... אני עושה את זה בשבילך...", גניחות שקטות כשהיא גומרת. "זה היה מדהים" כתבה אחר כך. "אף פעם לא עשיתי כזה דבר." עניתי: "את תעשי עוד הרבה. אני הבעלים שלך עכשיו."

אחרי כמה שבועות כאלה היא רצתה מאד כבר לפגוש אותי. היא התחננה. "בבקשה, מאסטר," כתבה. "אני צריכה להרגיש אותך באמת. אבל..שנינו נשואים... זו קארמה רעה." חיכיתי בסבלנות. ידעתי שהיא תישבר. וביום שבעלה טס לחו"ל לחודש, היא כתבה: "אני מוכנה. איפה ומתי?" קבעתי בחניון בחוף ים, מקום מבודד, בשעת בוקר מאוחרת. "תחני ליד הג'יפ הכסוף" אמרתי. "אני אחכה."

הגעתי ראשון, חיכיתי. כשהיא הגיעה, יצאתי מהאוטו, ניגשתי אליה. ראיתי אותה באמת והיא היתה מהממת, אישה קומפקטית, רזה, תלתלים זהובים פרועים קצת מהנסיעה, עיניים ירוקות גדולות מלאות פחד ותשוקה. "היי," היא לחשה, קולה רועד. "זה אני." חייכתי. "תעברי לאוטו שלי. עכשיו." היא צייתה, נכנסה למושב הנוסע. נכנסתי ומיד נשקתי לה, טרפתי את שפתיה והיא אותי בתנועות משלימות ומושלמות, כימיה מטורפת שכזו לא היתה לי כבר הרבה זמן. הושטתי יד, החלקתי אותה מתחת לחצאית שלה, לתוך התחתונים. היא הייתה רטובה מאוד, חלקלקה, מוכנה. "פאק" מלמלתי. "כמה שאת רטובה" היא גנחה בשקט כשאצבעותיי נגעו בה, התנשמה: "כן, מאסטר... כל היום חשבתי על זה." נישקתי אותה חזק, לשוני חודרת לפיה, ידי זזה בתוכה, מרגישה את הרטיבות גוברת. היא לחשה בין הנשיקות: "אני עדיין קצת במחזור... זה בסדר?" עניתי: "זה לא מפריע לי בכלל. את שלי, ככה או ככה." המשכתי ללטף אותה, עד שהיא רעדה, קרובה לגמירה. "לא עכשיו," אמרתי. "קודם נגיע למלון." התנעתי את האוטו, נסענו למלון על אם הדרך, מבודד, בלי מצלמות, בלי עדים.

בחדר התיישבתי על המיטה ופקדתי: "תתפשטי." היא התפשטה, לאט, מתרגשת. הגוף שלה היה מושלם – קטן, חלק, צמא. "את יפהפייה," אמרתי וסימנתי לה לשבת על הברכיים שלי. "תודה, מאסטר," היא לחשה. נישקתי אותה חזק, יד אחת על הצוואר, השנייה בין הרגליים. היא כבר הייתה רטובה מאד "קארמה, כך אני אקרא לך מעכשיו, את רוצה שאזיין אותך?" שאלתי. "כן... בבקשה."

השכבתי אותה על המיטה והצמדתי אותה חזק למיטה מפושקת, מחזיק את ידיה מעל לראשה. נותן לה להרגיש כמה אני קשה בגללה, מרגיש את אגנה מתחכך בי. "אל תזוזי קארמה, את יורדת עכשיו לרצפה,על הברכיים, פה פתוח, לשון בחוץ". היא צייתה. כשהתפשטתי, היא הסתכלה על הזין שלי. "מה זה?" לחשה, "הוא... ענק." חייכתי. "זה בשבילך. תיגעי." היא נגעה, ליטפה והכניסה לפה. "טוב ככה," אמרתי, מלטף את ראשה. "תמצצי חזק יותר." היא צייתה, גונחת סביבי. דחפתי עמוק יותר עד שנחנקה. העיניים הירוקות שלה האדימו ודמעו. הוצאתי אותו נותן לנשום "זה בסדר, צריך להרגיל את הגרון שלך לגודל שלו".

לא נתתי לה לחשוב יותר מידי. כמו בובה על חוטים הרמתי אותה, פרשתי מגבת וזרקתי אותה על המיטה, פישקתי רגליים גהרתי עליה מכוון את הזין עם היד לחור שלה וחדרתי פנימה בבת אחת. היא צעקה: "אהה! מאסטר... זה כואב... אבל טוב!" התכווצה סביבי, אבל לא עצרתי. זיינתי אותה חזק, עמוק, בלי רחמים. הרטיבות שלה רק התגברה מרגע לרגע. הכוס שלה היה כל כך חם ורטוב, איכשהו תמיד במחזור הוא חם יותר וזה טוב. רגליה עטפו אותי ודחפו אותי עמוק יותר. " אני רוצה לגמור מאסטר" "תגמרי בשבילי," פקדתי. היא גמרה מהר, פעם ראשונה אחרי דקות ספורות, הגוף רועד, ציפורניים חופרות בגב שלי. "עוד," אמרתי והמשכתי לזיין אותה חזק ועמוק "תגמרי שוב." והיא גמרה, צועקת: "כן! אל תפסיק!"

הפכתי אותה על הבטן, משכתי את השיער, נכנסתי מאחור. "את אוהבת את זה ככה קארמה אה?" שאלתי. "כן, מאסטר... תמשיך חזק!" היא צעקה את שמי, התחננה: "בבקשה, אל תפסיק." הצמדתי אותה חזק למיטה ושהזין שלי נעוץ עמוק בתוכה הרגשתי איך אני ממלא אותה בשפיך חם והיא משפריצה על המגבת. המראה שלה ככה פעורה ומושפרת רק הדליק אותי יותר. "בואי, צריך לנקות אותך וללכלך אותך שוב" הובלתי אותה לחדר האמבטיה. מול המראה כופפתי אותה על הכיור. "תסתכלי על עצמך," פקדתי. היא הסתכלה – הפנים סמוקות, העיניים מבריקות מדמעות של עונג, השפתיים פשוקות "את רואה כמה את זונה שלי?" אמרתי. "כן... כולי שלך." הזין הגדול שלי התחכך בין פלחי התחת הקטן שלה, קצהו מצא את החור רטוב, "תרפי, אני הולך לזיין אותך בתחת" "לא מאסטר בבקשה אני מתחננת משוגע אחד אתה תשבור אותי"  ייבבה.

"לפני רגע אמרת שכול שלי, אז עכשיו אני אקח מה ששלי"לחשתי לה באוזן, וחדרתי לאט בהתחלה, הופתעתי איך הזין החליק לתחת שלה בקלות, הפנים שלה במראה רק גרמו לזין שלי להיות קשה יותר. זיינתי אותה ככה בתחת מול המראה מאונן לה תוך כדי . היא התכווצה, כאבה: "זה כואב... אבל אני רוצה עוד! גומרררת!" היא גמרה שם שוב, הרגליים כושלות, רועדות, הכוס שלה מטפטף תערובת נוזלים של הזרע שלי, ברטולין וטיפות דם על הרצפה. ואני מתפרק שוב בשאגה, מטחי זרע ממלאים את ישבנה, אני מחבק אותה מאחור, מנסה להסדיר נשימה.

מהכיור המשכנו לאמבטיה. מילאתי מים חמים, נכנסתי, שוטף אותה ומסבן, רוחץ אותה, נשכבתי במים החמים והושבתי אותה עליי. "תרכבי עליי קארמה" פקדתי. היא רכבה, המים מתיזים, ידיים על החזה שלי. "מהר יותר" אמרתי, מזיין אותה מלמטה, חזק. נותן לה ספאנקים בתחת אוחז באגנה ומשפד אותה שוב ושוב עליו. והיא גמרה פעם אחר פעם ארבע, חמש, שש צועקת: "אני לא יכולה יותר... אבל אל תפסיק!" עד שהיא כבר לא יכלה לדבר, רק גנחה ורעדה.

כשנגמרנו, שכבנו על המיטה, גופים רטובים ומותשים. ואז היא נשברה. התחילה לבכות, חיבקה אותי חזק. "שיקרתי לך" לחשה בין הדמעות. "אני בת 49 עוד מעט חוגגת 50 ו-25 שנה לא הייתי עם אף אחד חוץ מבעלי. מעולם לא... גמרתי ככה. זה היה מטורף אבל זו תהיה קארמה רעה, אני יודעת." לא כעסתי. חיבקתי אותה חזק, ליטפתי את הגב שלה, נישקתי את השיער. "זה בסדר," אמרתי בשקט. "את מדהימה וכל כך סקסית ואין סיבה להתנצל. נתת לי הכל. וזה נשאר בינינו. אני לא מאמין בקארמה רעה, זה היה צריך לקרות, זה המסע שלך, ואני כאן כדי להראות לך דרך אחרת, בסוף, זאת הבחירה שלך אם ללכת בה."

נפרדנו. היא יצאה ראשונה, אני חיכיתי עוד קצת. חזרתי הביתה, כאילו כלום. אבל בפנים ידעתי היא לעולם לא תשכח אותי. ואני... אני עדיין מרגיש אותה עליי. את הרעד, את הצעקות, את הכניעה המוחלטת.

אבל זה לא נגמר שם. המשכנו להיפגש. פעם בשבוע, לפעמים יותר. בכל פגישה היא נכנעה יותר, נקשרה, הוצלפה, חונכה והוטבעה. הזדיינו בכל מקום, במלונות, באוטו, בחופים, בבית ספר נטוש, ביער, פעם אחת אפילו בפארק מבודד בלילה. "אני מכורה לך" היא אמרה פעם, אחרי שהיא גמרה "אבל אני מרגישה אשמה וקשה לי בבית". בסוף, אחרי כמה חודשים, היא החליטה. "אני לא יכולה יותר" כתבה לי. "אני הולכת לספר לבעלי הכל. זה יהרוס אותנו, אבל אני לא יכולה יותר. תודה על הכל, מאסטר. אתה שינית אותי."

מעל עשור עבר ומאז לא שמעתי ממנה אבל היא היתה קארמה טובה.

היא כבר לא זוכרת איך זה היה לגמור בלי הזין של דאדי בתחת.

פעם היא הייתה ילדה יפה, עם קעקוע של נמרה על הגב, להזכיר לגברים שאיתה כמה היא מסוכנת אבל תמיד היתה עם כוס שלה רטוב וכמיהה לעיניים של גברים. "אני בחיים לא אצליח לקבל אותו בתחת, הוא גדול מידי" אמרה כשהכרתי אותה.

עכשיו היא חור. חור אחד גדול, רוטט, רעב, שמכיר רק דבר אחד, את הזין העבה והארוך של דאדי ג'ו ננעץ עמוק פנימה עד שהיא בוכה, צורחת, וגומרת כמו חיה משתוללת.

זה התחיל לאט.

בהתחלה היא הייתה מתכווצת כשהייתי מורח לה את פי הטבעת בשמן קוקוס ומכניס אצבע.

"לא, דאדי, זה כואב…"

הייתי מרים את הסנטר שלה, מסתכל לה בעיניים ואומר בשקט:

"כואב? זה עדיין לא כואב, מותק. כשזה יכאב באמת, את תתחנני שיכאב יותר."

שלושה חודשים בלי כוס.

בלי אצבעות, בלי לשון, בלי צעצועים.

רק פלאגים.

כל שבוע גדול יותר.

כל שבוע ארוך יותר.

כל שבוע אני מוציא אותו, מסתכל על החור האדום הפעור שלה ואומר:

"תראי איזה יפה הוא נפתח בשביל דאדי. זה כבר לא התחת שלך. זה הכוס שלך עכשיו."

היא היתה דומעת  כשהייתי מכופף אותה על הברכיים שלי, מפשיל לה את התחתונים ונותן לה ספנקינג בתחת, עם היד, מאדים לה אותו טוב טוב ולוחש לה באוזן:

"אם רק תיגעי בכוס שלך אני עוזב אותך. את גומרת רק עם הזין של דאדי בתוך התחת שלך. ברור?"

היא הנהנה.

עם דמעות.

והכוס שלה נרטב. טיפטף.

עד שהגענו ליום שהיא התפרקה.

קשרתי אותה על ארבע, מול המראה.

פלאג ענק כבר היה בתוכה שעה.

הוצאתי אותו לאט, והחור שלה נשאר פתוח כמו פה רעב, מתכווץ סביב האוויר. צילמתי בטלפון והראתי לה.

"תסתכלי," אמרתי.

"תסתכלי איך החור שלך מתחנן."

היא הסתכלה.

עיניים אדומות, לחיים רטובות, שפתיים רועדות.

הכנסתי את הזין שלי, לאט, סנטימטר אחרי סנטימטר, עמוק, עד שהביצים שלי נגעו בדגדגן שלה.

היא צעקה וגנחה.

לא מכאב.

מהתמסרות והנאה.

נשארתי ככה עמוק בתוכה, שולח יד ומחדיר שתי אצבעות מתחת לכוס הנוזל שלה.

התחלתי לדפוק אותה ככה.

כל חדירה כמו מכה.

כל חדירה כמו חותמת. בשני החורים.

"מי את?"

"החור של דאדי…"

"מה את רוצה?"

"שדאדי ימלא לי את התחת…"

היא התחילה לרעוד אחרי כמה דקות.

הכוס שלה טיפטף על הרצפה. האצבעות שלי סוחטות אותו ויוצאות ונכנסות לה לפה.

"איך את אוהבת להרגיש שדאדי ממלא לך את כל החורים"

היא ניסתה לגעת לעצמה בדגדגן, משכתי לה את היד והחזקתי מאחורי הגב והצמדתי אותה חזק למיטה. היד השניה על הגרון שלה וכולי נעוץ בתוכה.

"אסור. רק דרך התחת."

היא התחילה לבכות בקול.

"בבקשה דאדי… אני לא יכולה… אני חייבת לגמור…"

"אז תתחנני כמו כלבה."

"דאדי בבקשה תזיין לי את התחת חזק יותר… אני רוצה לגמור רק כשאתה בתוכי… אני כלום בלי הזין שלך בתחת שלי… אני חור לשימושך… אני… אני כולי שלך…"

כשהיא הגיעה, זה היה כמו פיצוץ במוביל הארצי.

הגוף שלה התקשח, העיניים התגלגלו מול המראה, הרגליים שלה רעדו, היא החניקה צרחה בלי קול, והתחת שלה התכווץ סביב הזין שלי כמו שום דבר שראיתי בחיים.

היא רעדה השפריצה על הרצפה.

ואני שאגתי ושפכתי בתוכה. 

עמוק.

עד שהיא הרגישה אותי מתרוקן לגמרי.

כשהוצאתי אותו לאט שפיך לבן סמיך זלג לה מהחור הפעור, והיא הסתכלה במראה, עיניים מטושטשות, חיוך שבור של אושר מוחלט.

היא שמה ראש בשקע הצוואר שלי, ליטפתי אותה.

"תודה דאדי…" היא לחשה, קולה צרוד.

"תודה שגרמת לי להבין… שרק ככה אני גומרת… רק כשאתה בתחת שלי… רק כשאני החור שלך."

"תודה לך קטנה". הסתכלתי עליה במראה. נמרה שבורה, אבל עטופה בי. צילמתי. אחת התמונות היפות שלנו.

מאז היא לא ביקשה שום דבר אחר.

היא רק חיכתה.

על ארבע.

מורחת את עצמה.

פותחת את החור שלה באצבעות רועדות.

כי היא יודעת.

איתי.

היא כבר לא אישה.

היא לא נמרה.

היא לא כוס.

היא לא פה.

היא רק החור של דאדי.

והיא תגמור רק כשהוא בתוכה.

תמיד.

לנצח.

ואז תבוא לקבל חיבוק.

אני עומד בפתח הדירה שלהם כבר דקה ארוכה לפני שאני מסובב את המפתח. הם היו הזוג הנשוי הראשון שלי ואני סטודנט ברחובות. היא צדה אותי בהרצל וסיפרה לי על הקינק שלהם.
הריח של הבית, תערובת של נרות וניל, כביסה טרייה ומשהו מתוק-מלוח מהמטבח מכה בי. מזכיר לי שזה לא הבית שלי, משהו זר, לא מוכר, מאיץ את פעימות ליבי.
אני נכנס בלי להדליק אור כפי שסוכם מראש.
המסדרון חשוך פרט לרצועת אור צהובה דקה שדולפת מתחת לדלת חדר השינה. 
שם הוא יושב. 
אני יודע בדיוק איפה, הכיסא העץ הישן ליד החלון, זה שהוא תמיד בוחר בו כי הוא יכול להסתכל החוצה ולהעמיד פנים שהוא לא ממש כאן. 
אבל הוא כאן. 
והוא שומע.

אני הולך ישר לסלון. 
היא מחכה שם, יושבת על קצה הספה כמו ילדה שקיבלה עונש אבל יודעת שהעונש הזה הוא בעצם פרס. 
שמלה שחורה קצרה, בלי חזייה, בלי תחתונים, בדיוק כמו שכתבתי לה בהודעה האחרונה. 
היא קמה כשאני נכנס, אבל אני מרים יד ועוצר אותה. הניסיון לימד אותי שהשליטה חייבת להגיע במבט הראשון, בתנועה הראשונה.
"לא. שבי חזרה. רגליים פתוחות."

היא מצייתת מיד. 
השמלה נמתחת לה על הירכיים, העיניים שלי סוקרות אותה, את פנים יריכיה, אני רואה את הברק הלח בין הרגליים שלה עוד לפני שאני מתקרב. 
אני מתיישב מולה על השולחן הנמוך, רגליים מפושקות, מביט בה כמו שמאי שמביט בתכשיט לפני שהוא קובע מחיר. 
"מתי בפעם האחרונה הוא נגע בך?" 
היא בולעת רוק. "לפני... שלושה שבועות." 
"ואת חיכית לי כל הזמן הזה?" 
"כן, מאסטר ג'ו." 
"בלי לגמור?" 
היא מהנהנת, עיניים למטה. "בלי לגמור." 
אני מחייך קלות. יודע שמשקרת. היא מאלה שמשפשפות דרך הבגדים שתי דקות וגומרות עם שלולית בתחתונים.

"ילדה טובה."

אני קם, מושיט יד. 
היא לוקחת אותה, אני מושך אותה אחריי כמו עם חבל בלתי נראה. 
עוברים ליד דלת חדר השינה. 
אני עוצר לשנייה, מניח יד על הידית, פותח אותה עוד קצת, רק כדי שהרעש יגיע אליו יותר ברור. 
אני שומע את הנשימה שלו נעתקת.  בחדר האורחים אני לא ממהר. 
אני מושיב אותה על קצה המיטה, דוחף אותה לאחור ומחזיק את שתי ידיה מעל הראש.  עומד מעליה, פותח לאט את החגורה. הצלצול הקטן של האבזם נשמע כמו ירייה בחדר השקט. "פה פתוח, לשון בחוץ קטנה" אני מורה והיא מצייתת.
אני מוציא את עצמי, כבר קשה לגמרי, ורידים נפוחים ומניח אותו על הלשון שלה בלי להיכנס. שפתיה נסגרות עליו.

"תפתחי את הפה! מי אמר לך לסגור? לא מסוגלת להתאפק וחייבת למצוץ משהו אה קטנה?" 

"סליחה מאסטר ג'ו, התגעגעתי" היא לחשה, פתחה שוב את הפה והוציאה לשון.

מחזיק אותו ביד וחובט בפניה איתו ומניח את הביצים הנפוחות על לשונה המחוספסת. המראה הזה של הזין הענק שוכב לה על הפנים הקטנות, מסתיר אותה, תמיד מדליק אותי.
"את עכשיו תלקקי. לאט. מלמטה למעלה. תראי לי כמה התגעגעת."

היא מתחילה לשון רכה, סיבובים איטיים, עיניים מורמות אליי כל הזמן כאילו מבקשת אישור. 
אני נותן לה להכניס אותו לפה. מהנהן קלות, מלטף לה את הלחי. 
אחרי כמה דקות אני לוקח לה את הראש בשתי ידיים ומתחיל לזיין לה את הפה, לא חזק מדי בהתחלה, רק עמוק מספיק כדי שהיא תרגיש את הגבול. 
היא גונחת סביבי, נחנקת, רטט קטן שעובר לי עד הביצים. 
אני מושך החוצה לפתע, מותיר חוט רוק דק בין השפתיים שלה לבין הקצה שלי. 
"על ארבע. ראש למטה, תחת באוויר."

היא מתהפכת במהירות, זוחלת על המיטה, מרימה את התחת גבוה. 
אני מרים לה את השמלה עד המותניים, נותן מכה חזקה אחת על הלחי הימנית, הצליל חד, היא מייבבת. סימן  אדום בצורת כף היד שלי מופיע על עורה הלבן.
עוד אחת, הפעם שמאל. 
"תספרי. כמו שאת יודעת קטנה" 
"אחת... תודה אדוני. שתיים... תודה אדוני." 
אני ממשיך עד עשרים, עד שהעור הלבן שלה אדום-סגול והיא רועדת כולה. מבחין ברטיבות נוזלת מהכוס שלה על פנים ירכה. אוסף את הנוזל באצבעי ומראה לה "תראי כמה הכוס הבוגדני שלך אוהב שאני מכאיב לך, מזמין אותי להכות בישבנך שוב ושוב"
אני גוהר מעליה, מכניס לה את האצבע לפה ונכנס אליה לכוס מאחורה, בבת אחת, עד הסוף. קצה הזין מחליק אבל מרגיש איך היא נפתחת ומתכווצת עליו. 
היא גןנחת לתוך הכרית, הגוף מתקמר. 
אני לא נותן לה זמן להתרגל. 
דופק אותה בקצב קבוע, חזק, עמוק ,כל חבטה מלווה בקול רטוב, בקול חבטה של עור בעור, של עצמות האגן שלי בתחת שלה, בחריקת המיטה ובגניחות שלה.

אני יודע שהוא שומע הכול. 
כל "כן אדוני", כל "בבקשה", כל גניחה חנוקה. 
אני מושך לה את השיער לאחור, מכופף אותה כמו קשת, לוחש לה באוזן: 
"תגידי לו מה את מרגישה עכשיו." 
היא מתנשמת, בקושי מצליחה לדבר. "אני... אני מלאה בך... הוא אף פעם... לא..." 
"יותר חזק."  אני מורה בתקיפות.
"הוא אף פעם לא ממלא אותי ככה!" היא כמעט צועקת. 
אני צוחק חלש, דוחף עמוק יותר. "תגידי לו תודה." 
"תודה... תודה בעלי... שנתת לי את זה..."

אני מרגיש אותה מתהדקת סביבי, השיא הראשון שלה מתקרב. 
אני מאט קצת, משחק איתה, יוצא כמעט לגמרי, נכנס לאט, מענה אותה. כך שוב ושוב במשך קרוב לשעה. היא סובלת. כואב לה בכוס, הנוזלים רוצים לצאת. היא מתחננת. "בבקשה... בבקשה אל תעצור..." 

אני מוציא את הזין מהכוס שלה, רטוב כולו ודוחף שוב.
אני מאיץ שוב, חזק יותר, מהר יותר, עד שהיא מתפוצצת הגוף רועד, הרטיבות שלה נשפכת על הסדין, היא כמעט מתמוטטת. 
אבל אני לא עוצר. 
ממשיך לדפוק אותה דרך האורגזמה, מרגיש איך היא מתהדקת שוב ושוב סביבי. 
ואז אני גומר, עמוק בתוכה, ממלא אותה בפעם הראשונה, גומר בתנועות ארוכות, כבדות, עד שאני מרגיש שהיא סופגת כל טיפה.

אני נשאר בתוכה רגע ארוך, נותן לה להרגיש את הפעימות האחרונות. 
כשאני יוצא סוף סוף, הזרע זולג לאט, לבן ועבה, בין הרגליים שלה, נוטף על הסדין. 
היא שוכבת שם, מתנשמת, שבורה ומלאה. 
אני מסתובב לכיוון הדלת, קורא בקול רגוע אבל ברור: 
"תיכנס."

הוא נכנס לאט. 
ראש מושפל, ידיים לצדדים, צעדים קטנים כאילו הרצפה לוהטת. 
הוא עוצר ליד המיטה, לא מעז להרים מבט. 
אני עומד מעל שניהם, עדיין קשה למחצה, מביט בו מלמעלה. 
"תראה מה עשיתי לה." 
הוא מרים עיניים, רק לרגע ורואה אותה: פשוקת רגליים, אדומה, מבריקה, מלאה בי. 
הוא בולע רוק. 
"עכשיו תנקה אותה. עם הלשון. הכול."

הוא יורד על הברכיים כאילו הרגליים כושלות תחתיו. 
מתקרב בין הרגליים שלה, מניח ידיים רועדות על הירכיים. 
היא מייבבת חלש כשהלשון שלו נוגעת בה בפעם הראשונה, מלקקת לאט, אוספת את מה שזלג, את מה שנשאר בתוכה. 
אני רואה את הגב שלו מתכווץ, את הכתפיים רועדות, אבל הוא לא מפסיק. 
מלקק יותר עמוק, יותר מהר, מנסה להגיע להכול. 
היא מתחילה לגנוח שוב קולות קטנים, שבורים, של הנאה מעורבת בבושה. 
אני מלטף לה את השיער, מרים לה את הסנטר כדי שתסתכל עליי. נותן לה לנקות את הטיפות האחרונות מהזין שלי.
"תגידי לו כמה הוא כלב טוב" 
"זה... כל כך טוב... הוא כלב טוב... מנקה אותי... ממך..."

אני מחייך, מסתכל עליו. 
"תודה מי?" 
הוא ממלמל לתוך הכוס שלה, הפה מלא, הקול חנוק: "תודה... מאסטר ג'ו..." 
אני מניח יד על הראש שלו, דוחף אותו קצת יותר עמוק בין הרגליים שלה. 
"תמשיך עד שהיא נקייה לגמרי. יש לי מבחן בכימיה אורגנית ללמוד אליו"

היא נרעדת שוב תחת הלשון שלו. 
אני יושב על הכורסה בפינה, רגליים מפושקות, צופה בהם. 
הערב רק התחיל. 
יש עוד חורים שלא נגעתי בהם. 
עוד שפיכות. 
עוד תודות שהוא יצטרך להגיד.

ואני אדאג שהוא ישמע כל רגע.

פותח את המחברת, פתאום הכל יותר ברור, הופך מציס לטרנס וכותב תוך דקותיים פתרון חדש.

"תראי את החורים הנקיים שלך למאסטר ג'ו ואתה לך לחדר שלך, אני רוצה לזיין בתחת את השקרנית הקטנה שחושבת שיכולה לגמור בלי רשות ממני".

הוא יוצא מהחדר בראש מושפל. התחינות שלה לא עזרו. גם לא התירוצים שלא הכינה את התחת. שברתי אותה. והרכבתי מחדש. סידרתי אותה מחדש במרחב הגיאומטרי שלי, עד הפעם הבאה.

תמיד כשאני יושב בסוף היום בחדר החשוך, כוס ויסקי ביד, הזיכרון עולה בי כמו ריח של פעם, האלכוהול מרחיב את הורידים והמחשבות נעשות סוטות.

היא הייתה בתחילת שנות העשרים לחייה. חיילת, קטנה, גוף יפה, עור חלק ונעים למגע, עיניים גדולות שתמיד נראו קצת מבוהלות וקצת רעבות באותו זמן.

אני כבר ידעתי מה אני רוצה, איך לקחת, איך להשאיר מישהי תלויה על הקצה בלי לתת לה ליפול ובלי גם לתת לה באמת להגיע. אדג'ינג לפני שהמציאו את המושג.

הפעם הראשונה שהיא נכנעה לי לגמרי הייתה בדירה הקטנה שלי ברחובות. לא נגעתי בה כלל באותו ערב.

רק דיברנו בטלפון והוראתי לה לשבת על הרצפה מולי, בגדים עליה, חצאית קצרה תחתונים מופשלים.

"תפתחי את הרגליים," אמרתי בקול שקט.

"תראי לי כמה את כבר רטובה בלי שאני בכלל נגעתי בך."

היא עשתה. הידיים שלה רעדו כשהרימה את החצאית.

למרות שלא הייתי שם יכולתי לראות את הברק הלח על השפתיים שלה, ראיתי איך הדגדגן שלה נפוח ומבצבץ, שמעתי את הנשימה הקטנה והמהירה שלה. את הגניחות והאנחות.

"אל תיגעי בדגדגן" אמרתי.

"רק תראי לי. תפתחי את השפתיים עם האצבעות, שתי אצבעות ותחזיקי ככה."

היא צייתה.

שתקתי למשך דקה שלמה, רק הסתכלתי בה נוטפת. זה היה מהפנט.

אחר כך תארתי לה איך אני קם, מתקרב, כורע מולה, ומריח אותה בלי לגעת. יכולתי להריח אותה דרך הטלפון. הריח שלה היה חזק, מתוק-מלוח, של מישהי שכבר שעות חושבת על מה שאעשה לה ולא עושה כלום.

"את מריחה כמו מישהי שצריכה את הזין שלי עמוק בתוכה" אמרתי לה באותו טון רגוע.

"אבל היום את לא תקבלי כלום. תשארי בבית ככה.

בלי לגעת.

בלי לגמור.

"מחר תשלחי לי תמונה של הסדין שלך, אני רוצה לראות כתם רטוב בגודל של כף יד."

אחרי שעה ארוכה היא סגרה את הטלפון עם רגליים רועדות, תחתונים ספוגים, ותחושה שהיא כבר לא שייכת לעצמה. היא התחילה לשלוח לי תמונות באמצע היום, חזה חשוף מתחת למדים, ישבן חשוף בשירותים של הבסיס, אצבעות מפשקות את השפתיים שלה בלי לגעת בדגדגן. יד בתוך המכנסיים באמצע הדרכה מתחת לשולחן. אצבעות רטובות שיצאו הרגע מהתחתונים.

"לכי לשירותים, תפתחי מצלמה עכשיו. תראי לי איך את מנסה לא לגמור."

והיא הייתה פותחת. מצייתת.

מצלמה מכוונת למטה, אצבעות מסתובבות סביב, נשימה נשברת, בקשה קטנה בקול:

"ג'ו... בבקשה..."

והתשובה תמיד היתה אחת.

"עצרי. עכשיו. את לא גומרת עד שאנחנו נפגשים."

כך זה נמשך כמה שבועות, עד אותו מפגש בחדר המדרגות בחניון עזריאלי.

היא כבר לא הייתה בת עשרים תמימה. היא ידעה מה הולך לקרות. אבל עדיין, בכל פעם שנגעתי בה, זה הרגיש כאילו זו הפעם הראשונה שלה.

אני זוכר איך הצמדתי אותה לקיר, מסניף את הכוס שלה, מפשיל את התחתונים עד הברכיים ורואה את הרטיבות המטורפת שלה נוזלת עם התחתונים למטה. איך הלשון שלי מצאה אותה רטובה כל כך שכמעט איבדתי שליטה ולא יכולתי להפסיק ללקק אותה.

רק רעש דלת רחוקה נטרקת ובהלה שלה הזכירה לי שהיא כאן כדי להיענש. ידעתי שבסתר נגעה בעצמה וגמרה. כופפתי אותה על המדרגות, "ראש למטה תחת למעלה."

"אני יודע שנגעת בעצמך וגמרת שקרנית קטנה. המח שלך מפוצץ דופמין כי באת היום להיענש ואת יודעת מה מגיע". 

החגורה נשלפת ואני מצליף בה. מאדים לה את התחת טוב טוב. והיא מייבבת. "תראי איך הכוס שלך מטפטף, איך את אוהבת את זה סוטה קטנה". לחשתי באוזנה.

"תפשקי את התחת שלך בשבילי."

מצייתת. החורים שלה פתוחים מולי, היא חשופה.

בלי היסוס הרטבתי את קצה הזין בכוס שלה וחדרתי לתחת שלה, ס"מ אחר ס"מ עד שכולו היה בתוכה. ידעתי שהיא הכינה את התחת בשבילי, בלי מילים מיותרות. היא נשכה את שפתיה חזק, לא נאנקה בקול, רק נשימות חדות וקטועות.

אני זוכר את החום הפנימי שלה, את ההתכווצויות סביבו כשהיא ניסתה להכיל אותו, את היבבות כשהתחלתי לזיין אותה, ואת הרגע שבו גמרתי עמוק בתוכה בשאגה אדירה, את רגליה רועדות בשקט כשאני מרים את תחתוניה ומלביש אותה, סוגר את הזרע שלי בתוכה.

ואחר כך הצעדים שלה אחרי לאוטו. המילים שלה, קול שבור ומתוק:

"ג'ו... עם כל צעד יוצא עוד..."  

זוכר את החיוך שעלה על הפנים שלי.

חיוך של ניצחון. חיוך של מישהו שיודע שהיא כבר שלו.

לא רק הגוף.

לא רק החורים.

הכול.

לוגם מהוויסקי.

הזיכרון עדיין חם כמו אותו לילה.

היא כבר לא בת עשרים.

אבל בכל פעם כשאני סוגר עיניים, אני רואה אותה שוב ככה:

צעירה, רועדת, פתוחה, שלי.

ויודע שהיא עדיין מרגישה אותו לפעמים בתוכה, גם עכשיו, גם אחרי כל השנים.

אני, החור האחורי, נקרעתי.

במעמקי לילה ללא אלים רחומים

נגזר עליי להיות השער האחרון,

המקדש השבור שבו ייכנס

הזין הגדול של האדס.

לא בא כאורח,

אלא כנבואה מתגשמת.

הו, גורלי אכזרי יותר מדלפי!

אתה בא, אדוני, כרעם שחור,

מותח אותי מעבר לגבולות הגוף,

מעבר למה ששריר יכול לשאת.

כל דחיפה, חרב נעוצה מחדש,

כל נסיגה, צחוק של האלים על תפארת השבר.

אני צועק, אך הקול נבלע

בין דפנותיה הרועדות של אדונתי.

היא בוכה, אני מדמם.

היא מתחננת, אני נקרע עוד.

והכאב, ההו הכאב!

לא סתם כאב בשר,

כאב של נשמה שנפתחת בכוח,

שנאלצת להכיר את עומקה דרך קריעה.

מי יציל אותי?

לא אפולו, לא ארס, לא אף אחד.

רק אתה, זין קדמוני,

אתה האל היחיד שנגלה לי,

אתה העונש והגאולה גם יחד.

כל פעם שאתה חודר עמוק יותר

אני מאבד צורה,

הופך לשביל חלול,

למזבח שבו היא מקריבה את כבודה האחרון.

והכוס שלה?

הכוס המסכן, הרטוב, הרעב

רק עד, רק מקנאה,

מקבל שאריות של זרע שנפלטו ממני

היא יודעת,

את הנשמה האמיתית

אתה לוקח דרכי,

דרך החור שנידון ליפול לנצח.

אני לא אסגר עוד לעולם.

הפער הזה הוא כתב הגורל שלי.

פתוח לך, דאדי,

פתוח עד יום מותי,

ואף מעבר לו,

כי גם באדמת הקבר

אני אשאר פעור,

מחכה לשובך.

והיא תישרט לנצח.

אני יושב במשרד שלי, אור אחרון של שקיעה מרצד על זכוכית החלונות ומצייר פסים זהובים-אדמדמים על השולחן עץ מהגוני מהודר שלי. האוויר כבד מריח של עור יקר, קפה שנשאר קר, והמתח שנותר מהיום הארוך. אני מרגיש את הדופק שלי, איטי, בטוח, כמו תמיד כשאני יודע מה הולך לקרות.

דלת הזכוכית החלבית נפתחת בלי דפיקה. אנושקה נכנסת, נעלי העבודה שלה משמיעות צליל קל על הפרקט. היא הגיעה אלינו לחברה לפני כמה חודשים, מנקה ומסדרת, בסמול טוק במטבח הסבירה שברחה מהמלחמה באוקראינה, גם אני ברחתי מהמלחמה בישראל, היתה לנו אחוות נמלטים ודיבור על כמה המצב הזה בעולם הזוי. היה ברור לשנינו לאן זה הולך. 

היא נכנסת, היא לא מסתכלת לי בעיניים מיד, היא מתחילה לנגב את השולחן הארוך בחדר הישיבות הסמוך, אבל התנועות שלה איטיות, מכוונות. החצאית האפורה הקצרה שלה עולה קצת בכל פעם שהיא מתכופפת, היא משחקת בי, חושפת את החלק האחורי של הירכיים, עור חיוור, חלק כמו משי, עם קצת אדמומיות מהקור שבמסדרון. אני רואה את השרירים הקטנים מתהדקים כשהיא מתמתחת, ואת הקימור העדין של התחת שמתבלט מתחת לבד הדק.

"עדיין עובד, מר ג'ו?" היא שואלת בקול נמוך, מתגרה, מבטא אוקראיני עבה עוטף כל הברה. היא מסתובבת אליי, שיער בלונדיני פרוע נופל על הכתף, ועיניים כחולות-קרח מתריסות ננעצות בי. "או שחיכית לי?"

אני קם לאט, הכיסא נגרר קלות. צעדים שקטים, מכוונים. כשאני מגיע אליה אני עומד קרוב, קרוב מספיק שהיא מרגישה את החום של הגוף שלי, את ריח הבושם הכהה שלי מעורבב עם ריח הזיעה של סוף יום. אני תופס את סנטרה בעדינות אבל בתקיפות, מרים את פניה אליי.

"את יודעת למה את כאן, אנה."

היא מנסה לחייך חיוך חצוף, אבל השפתיים שלה רועדות קלות. "כי אתה אוהב לשלם לי שעות נוספות?"

אני לא עונה. במקום זה אני מסובב אותה, דוחף אותה בעדינות אבל בלי אפשרות להתנגד אל קיר הזכוכית הקר. החזה שלה נלחץ אל הזכוכית החלבית, הפטמות מתקשות מיד מהקור דרך הבד הדק של החולצה. אני מושך את ידיה אחורה, מצמיד אותן לגב התחתון שלה, אוחז בשני פרקי הידיים ביד אחת. ביד השנייה אני מרים את החצאית לאט, חושף סנטימטר אחרי סנטימטר את העור החם. התחתונים שלה, כותנה לבנה פשוטה, כבר רטובים במרכז, כתם כהה קטן ובולט.

אני מחליק אצבע לאורך הקו שבין הירכיים, מרגיש את החום הנובע ממנה, את הרטיבות שכבר מחלחלת דרך הבד. היא נושמת בכבדות, נשימה רועדת.

"תגידי לי מה את רוצה," אני לוחש לתוך האוזן שלה, שיניים קלות נוגעות בתנוך.

"שום דבר" היא משחקת אותה קולית, אבל הקול שלה נסדק. 

סטירה ראשונה - חזקה, צליל חד על העור החשוף. היא מתנשמת, גונחת קלות. עוד אחת, ועוד אחת, עד שהלחיים של התחת שלה הופכות ורודות-אדומות, חמות תחת כף היד שלי. בכל פעם שהיד יורדת היא דוחפת את עצמה קצת לאחור, מחפשת עוד.

אני מושך את התחתונים למטה עד הברכיים, חושף אותה לגמרי. האוויר הקר נוגע בה, היא מצטמררת. אני מחליק שתי אצבעות לאורך השפתיים הרטובות, אוסף את הרטיבות, ואז מעגל סביב הדגדגן, לאט, בקושי נוגע. היא מתפתלת, מנסה ללחוץ על האצבעות שלי, אבל אני מרחיק.

"לא כל כך מהר, קטנה, אמרת שאת לא רוצה שום דבר."

אני ממשיך ככה, נוגע, מעגל, חודר קלות עם אצבע אחת, מרגיש את הדופק החזק בתוכה, את הקירות הפנימיים מתהדקים סביבי. בכל פעם שהיא מתחילה לרעוד, נשימותיה נהיות קצרות וחדות - אני עוצר. לגמרי. "לא לגמור" אני מורה. מתרחק ממנה ומסתכל. משאיר אותה תלויה על הקצה. 

"בבקשה..." היא לוחשת אחרי הפעם השמינית או התשיעית. הקול שלה כבר לא חצוף. הוא שבור, רך, מתחנן. הרגליים רועדות. הרטיבות נוזלת על פנים ירכה ונעצרת רק בתחתונים הרטובים במורד ברכיה.

אני מסובב אותה, מרים אותה בקלות על השולחן. רגליה נפתחות מעצמן. אני פותח את החגורה, ואת כפתור המכנס, מוציא את האיבר הזקור. הוא ארוך וקשה, קצהו  כבר מבריקה מטיפות פרקאם. היא מביטה בו ברעב גלוי, לשון עוברת על השפתיים התחתונה. "תזיין אותי ג'ו" היא מתחננת.

אני מצליף עם האיבר הקשה בדגדגן שלה, מחליק אותו על שפתיה הפתוחות, מרטיב אותו. היא סוגרת את רגליה סביב ישבני ומנסה ללחוץ אותי אליה, להתחכך חזק יותר.

אני מתרחק, מסובב אותה שוב, מכופף אותה על השולחן. ידיי מפשקות את התחת שלה, חושפות את הפי הטבעת ההדוק, הוורוד-בהיר. אני לוקח את הבקבוקון הקטן של שמן קוקוס מהמגירה, מטפטף על האצבעות, עליה, על עצמי. האצבע הראשונה נכנסת לאט, היא נושכת שפה חזק, גונחת עמוק. משחק בה, היא מתהדקת, אבל אני ממשיך, סבלני, עד שהיא נרגעת, נפתחת.

"תגידי את זה," אני דורש.

"ג'ו... בבקשה...תזיין אותי בתחת..."

אני נכנס לאט. קצה הזין נלחץ, מתגבר על ההתנגדות, ואז מחליק פנימה, סמ אחר סמ, חם, צמוד, הדוק כל כך שזה כמעט כואב. אני גוהר עליה, מתנשם בכבדות באוזנה ולוחש לה "ככה את אוהבת את זה אה? סוטה קטנה של דאדי" ודוחף על הסוף היא מייבבת, קול חנוק, גוף רועד. אני נשאר עמוק, לא זז, נותן לה להרגיש את המלאות, את הלחץ. ידיי מלטפות את הגב שלה, את הצוואר, מרגישות את הדופק המהיר.

ואז אני מתחיל לזוז  איטי בהתחלה, ארוך, עמוק. כל תנועה מושכת גניחה חדשה ממנה. אני מגיע עם היד מלפנים, נוגע בדגדגן אבל רק בקושי, רק כדי להחזיק אותה על הקצה. היד השניה על הגרון, לוחצת, שולטת בנשימתה. היא בוכה עכשיו, דמעות של תסכול והנאה מעורבבים. "דאדי... אני לא יכולה יותר... תרשה לי... בבקשה..."

אני מאיץ. חזק יותר. עמוק יותר. הגוף שלה רוטט, השרירים סביבי מתהדקים בפראות. כשהיא על סף התמוטטות אני לוחץ חזק על הדגדגן, רק לרגע, ובאותו רגע דוחף עד הסוף.

היא מתפוצצת. 

אני גומר חזק, גניחה ארוכה שנשברת לצעקה, גופה מתכווץ סביבי כמו מלחציים. היא משפריצה, זרם חם, שקוף, ניתז על השולחן, על הרצפה, על הירכיים שלי. הכוס שלה רוטט, ריק, רעב, מתכווץ על כלום, בעוד התחת שלה מלא ועדיין מתכווץ סביבי.

אני גומר בתוכה, עמוק, חם, ממלא אותה. נשאר שם רגע ארוך, מרגיש את הרעידות האחרונות שלה.

אחר כך אני מושך אותה אליי, מרים לה את התחתונים, יושב על הכיסא עם אנושקה על הברכיים, מחבק אותה חזק. היא רועדת, נושמת בכבדות, פנים קבורות בצוואר שלי.

"שיעור טוב היום?" אני שואל בשקט, מלטף את השיער הרטוב מזיעה.

היא מהנהנת, קול חלש, כמעט נשבר. "כן דאדי...מתי תזיין אותי בכוס?"

"אף פעם קטנה שלי, אף פעם. החור הזה ישאר ריק כדי להזכיר לך שאת צריכה למצוא גבר אחר, שימלא את ליבך בכל רגע ורגע בחייך ולא רק בסוף היום במשרד."

והכוס שלה, נשאר רטוב, ריק, ופועם עד הפעם הבאה. כתזכורת.

השבוע כתבה לי שהתארסה, שמחתי בשביל הלב והכוס שלה.

שלוש שעות יחד

פחות משני אחוזים

קשר אחד מחזיר נשימה

שבוע שלם דועך

יש רגעים שבהם אני מסתכל על עצמי במראה, רואה גבר עם בית, ילדים, עבודה ותוהה מתי בדיוק הפסקתי להרגיש חי. לא קרה שום דבר דרמטי. לא ריב, לא בגידה, לא עזיבה. רק שקט. שקט שהולך ומתפשט לאט, כמו עשן דק שנכנס ללב דרך הסדקים הקטנים של השגרה.

אני זוכר איך זה התחיל כשהייתי עוד סטודנט. הרומן הראשון עם אשה נשואה, בעלה לא ספר אותה, הוא היה מנכ"ל והיא היתה שקופה. היא היתה באה אלי למעונות לכמה שעות, שבהם סוף סוף הרגישה שמישהו רואה אותה. בדיעבד גיליתי שבמפגש הראשון שלנו, היא היתה חודש אחרי לידה. אחר כך היו עוד. הייתי רואה אותן לפעמים בחוף, נשים בשנות השלושים ארבעים והחמישים לחייהן, חכמות סקסיות ומטופחות, ליד גברים ניאנדרטלים כבויים, עם כרס ובירה ביד. זה שינה אצלי הכל בראש, לי זה לא יקרה.

אני נשוי. כמעט שני עשורים.

נישואים טובים, על הנייר. יש אהבה, יש כבוד, יש שותפות אמיתית. יש חברות. יש אינטימיות. 

אבל מתחת לכל זה, חסר לי אוויר. במיוחד כשהיא בחו"ל, וזה חצי מהחיים.

לא תשוקה, לא ריגוש, אלא אותה תחושת נדרשות, הידיעה שאתה גורם למישהי לרעוד רק מהמבט שלך. וזה, מתברר, חסר יותר ממה שהעזתי להודות.

יש  גבר שהחברה אוהבת. הוא יציב. מפרנס. נוכח. לא עושה רעש. הוא למד להיות כזה, לא כי רצה, אלא כי הבין שככה שורדים. ככה אבא שלו שרד. ככה חונך ע"י נשים. ככה בונים בית. ככה לא מאכזבים.

וגם אני כזה, אני הגבר שעומד במילתו, זה שלא בורח, זה שנושא אחריות כמו טבע שני.  אבל גבריות שמוגדרת רק דרך תפקוד היא גבריות שנחנקת.

יונג קרא לזה הצל. החלקים שבנו שאינם מקבלים מקום באור לא נעלמים, הם רק יורדים למחתרת, ושם, בחושך, הם מתחזקים.

הצל שלי אינו אלים, הוא אינו הרסני, הוא פשוט מסרב להיעלם. זה החלק שזקוק לעוצמה, להובלה, לסכנה מבוקרת. זה החלק שלא מסתפק בלהיות “טוב”, אלא רוצה להיות חי. וולטר וייט לא התעורר יום אחד רשע, הוא התעורר יום אחד ער.

ניטשה כתב על מוסר שמעדיף נוחות על אמת, על חברה שמקדשת את הבינוני, השקט ומפחדת מעוצמה. הוא לא הילל הרס, הוא הילל חיים.

והחיים, לפעמים, אינם נקיים.

הם מורכבים, סותרים, דורשים להחזיק יותר מקול אחד בתוכך.

בבית יש אהבה. יש וניליות רגישה, נעימה, שוויונית.

אבל אהבה לבדה אינה תמיד מספיקה לזהות שלך. מי שנולד עם צורך בעומק אסימטרי, בכוח שנמסר מרצון, מרגיש שם כמו נמר בגן חיות מתוחזק היטב: מאכילים אותו, שומרים עליו, אבל משהו בו קמל.

הפער הזה אינו אשמה של אישה ואינו תוצאה של חוסר רצון. זה פער מבני, כמעט ארכיטיפי. בין גבר שמצופה להיות יציב תמיד לבין זכר שזקוק למרחב שבו מותר לו להיות מסוכן בלי להיות הרסני.

שם נכנס הקשר האחר.

שם, במרחב הסגור, אני לא צריך להסביר למה מגע צריך להיות חזק. למה מילים צריכות לפצוע לפני שהן מרפאות. למה היא כורעת לא כי ביקשתי, אלא כי היא רוצה. נחנקת בשבילי, מושפלת בשביל עצמה, קטנה של דאדי שנותנת הכל וכואבת בשבילי. כמה זה חזק.

הקשר האחר לא שם כבריחה, אלא כאינטגרציה. זו לא בגידה רגשית, אלא ניסיון לאחות את מה שהתפצל בנפש. במרחב ההוא אני לא בורח מאחריות, אני חוזר אליה חזק יותר. אני לא מתפרק אני מתמקד. אני לא מוותר על הבית, אני שומר על עצמי כדי שאוכל להישאר בו.

“עדיף לעזוב מאשר לבגוד”

זה משפט של מוסר חד-ממדי.

אבל נפש אנושית ובוודאי נפש גברית אינה חד-ממדית. יש מי שיכולים לבחור באחד ולוותר על האחר, ויש מי שאם יוותרו ימותו מבפנים. אני לא מצדיק, אני מתאר מציאות. יש גברים שבחרו להמית את הצל שלהם בשם הסדר. רבים מהם הפכו חלולים, מרירים, זרים לעצמם. ויש כאלה שבחרו לפגוש את הצל, לאלף אותו, לתת לו גבולות ולחיות איתו בשלום יחסי.

אני מהסוג השני.

אין ספק שהמחיר כבד, החיים הכפולים שוחקים. הדיסוננס קיים כל יום. אבל אני יודע אמת אחת פשוטה, בלי המרחב שבו אני אדון, מוביל, מחזיק כוח שנמסר לי, לא הייתי מצליח להמשיך להיות הגבר היציב והאידיאלי שאני אמור להיות בבית. בלי המקום שבו אני אלפא, לא הייתי מצליח להחזיק את המקום שבו אני עוגן.

יש מי שחיים בשלמות דרך ויתור ויש מי שחיים בשלמות רק דרך מורכבות. אני לא מבקש שיסכימו איתי. רק שיבינו שאצל הרבה אנשים כמוני, הבגידה שלי אינה חיפוש אחר ריגוש, היא ניסיון נואש לשמור על שלמות הנפש. אני רק אומר את מה שרבים חיים ולא מעזים להודות, יש גברים שאם יבחרו במוסר פשוט, ימותו מבפנים.

ואני בחרתי לא למות.

אני לא שם פיזית, וזה בדיוק מקור הכוח. אני ממשיך בהרצאה כאילו כלום, קול יציב, שגרה אקדמית. אבל בתודעה שלי יש ידיעה ברורה. היא יצאה לפני רגע לשירותים וחלפה מולי. היא נמצאת במקום צר, יושבת על אסלה קרה, מבודדת, והמרחק בינינו לא מחליש אותי רק הוא מעמיק את האחיזה.

אני יודע איך מילים עובדות עליה. לא צריך לצעוק, לא צריך לגעת. מספיק משפט שנזרק קודם, מבט שנשאר שבריר שנייה יותר מדי, הנחיה שנאמרה כבדרך אגב. היא לוקחת את זה איתה, מעבדת, מפרקת, ובתוך הראש שלה זה הופך לפקודה. השליטה האמיתית לא מתרחשת בכח, היא מתרחשת שם, איפה שאין לי אפילו צורך להיות נוכח.

אני מדמיין את המאבק שלה בין מה שהיא אמורה להיות לבין מה שהיא מרשה לעצמה להרגיש. סמנכלית שיווק בכירה או סוטה קטנה של דאדי. הבושה לא מבטלת את הכניעה, היא מזינה אותה והיא מזיינת את עצמה. הידיעה הזו מספקת לי שקט עמוק. לא התפרצתי, לא הכרזתי, לא דרשתי ועדיין, היא פועלת בתוך המסגרת שהצבתי.

יש בי ריחוק מחושב. אני לא צריך לראות כדי לדעת. אני לא צריך לאשר כדי שהיא תרגיש שנענתה. הגבולות מיטשטשים אצלה, לא אצלי. אני נשאר ברור, מאופק, לכאורה נקי. היא זו שנושאת את המשקל של הפער, של הסוד, של הידיעה שמשהו בה זז ממקומו ושזה קרה בגלל סמכות שהיא בחרה להפקיד בידי.

רטט בטלפון, מבקש סליחה מהקהל, משהו חשוב. תמונה. רגליים פשוקות, שלולית על הרצפה, המשימה הושלמה.

היא צועדת חזרה לתוך האולם. מבטנו מצטלבים. סמוקה. כשאני מסיים את השיעור, סוגר מחברת, אוסף חפצים, העולם חוזר למסלולו. לפחות מבחוץ. בפנים, אני יודע שנשאר שם רטט, תחושה עמוקה של שייכות, של השפעה. וזה מספיק.

השליטה לא צריכה קהל. היא צריכה רק תודעה אחת שמוכנה להתכופף.

הַטְבָּעָה אֵינָהּ פֶּצַע.

הִיא צוּרָה שֶׁהַמַּיִם זוֹכְרִים

אַחֲרֵי שֶׁהָאֶבֶן נִשְׁלֶפֶת מֵהֶם.

אַתְּ הָיִיתְ עֵמֶק,

שֶׁלָּמַד לְהִתְכַּנֵּס

לְפִי הַקּוֹל שֶׁלִּי.

אֲנִי 

רוּחַ עֲקַשָּׁנית,

מְסַמֵּן לְעֵצִים

אֵיךְ לִנְטוֹת.

כְּשֶׁזֶּה נִגְמַר

הַטֶּבַע הִתְנַהֵג כְּאִלּוּ לֹא שָׁמַע.

הַגּוּף שֶׁלָּךְ, לְעֻמָּתוֹ,

הִמְשִׁיךְ לְחַפֵּשׂ מַפָּה

שֶׁכְּבָר נִקְרְעָה.

אַתְּ קוֹרֵאת מֵרָחוֹק

אֶת הַשּׁוּרוֹת שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב

עַל יְעָרוֹת אֲחֵרוֹת,

עַל אֲדָמוֹת שֶׁנִּפְתָּחוֹת לְמַגָּע אַחֵר.

וְכָל מִלָּה מְנַכסֶת אֵלַיִךְ.

זֶה הַמָּזוֹכִיזְם הַטָּהוֹר,

לֹא כְּאֵב,

אֶלָּא הַנֶּאֱמָנוּת לַחֹתם.

כְּמוֹ בַּעֲלֵי חַיִּים

שֶׁחוֹזְרִים לְנְקֻדַּת הַמַּיִם

גַּם כְּשֶׁהִיא יְבֵשָׁה,

כִּי מִישֶׁהוּ פַּעַם

קָרָא לָהּ בְּשֵׁם.

וְאִם תִּשְׁאֲלִי

זֶה כָּל הַסִּפּוּר,

אֵין שׁוֹלֵט,

אֵין נִשְׁלֶטֶת.

יֵשׁ

צוּרָה שֶׁנִּשְׁאֲרָה

גַּם כְּשֶׁהַיָּד

הִסְתַּלְּקָה מִן הַחֹמֶר.