האתיקה

יֵשׁ מַעֲשִׂים

שֶׁאֵין לָהֶם כִּוּוּן,

רַק הִתְמַסְּרוּת.

כְּמוֹ כְּנִיסָה לְחֶדֶר

שֶׁאֵין בּוֹ רְהִיטִים,

רַק נְשִׁימָה מוּגְבֶּרֶת

וְחֹם מִתְעַגֵּל.

אֲנִי מִתְכּוֹפֵף

כְּדֵי לָשֶׁבֶת עַל לְשׁוֹנְךָ

כְּדֵי לְהַקְשִׁיב לְמְסִירוּתְךָ.

אַתְּ מְלַקֶּקֶת וּפוֹתַחַת

כְּמוֹ שֶׁפּוֹתְחִים מַעְגָּל קָדֹשׁ,

מְסַכֶּמֶת אֶת כָּל הַגּוּף

לִנְקֻדָּה אַחַת.

הַשְּׁלִיטָה שֶׁלִּי

הִיא הַסַּבְלָנוּת.

שֶׁלָּךְ

הַאֹמֶץ לְהִתְפַּשֵּׁט מֵהַשְּׁמִירָה.

זֶה מַעֲשֶׂה טוֹטָאלִי.

אֵין פָּנִים,

אֵין שֵׁמוֹת,

יֵשׁ רַק קֶשֶׁב מֻחְלָט

וְהֶסְכּם שֶׁקּוֹדֵם לַמִּלִּים.

אֲנִי מִתְפָּרֵק עַל שָׁדַיִךְ,

כְּשֶׁלְּשׁוֹנְךָ חוֹפֶרֶת

מֶרְכָּז כֹּבֶד

חָדָשׁ בְּגוּפִי.

כְּנִרְאֶה שֶׁכֻּלָּנוּ

עֲשׂוּיִים מֵאוֹתוֹ

אֲבַק כּוֹכָבִים.

אַחֶרֶת

אֵין לִי הֶסְבֵּר

לַיָּמִים הָאֵלֶּה בַּחֹדֶשׁ

שֶׁבָּהֶם

אֲנִי יוֹדֵעַ

שֶׁאַתְּ גּוֹמֶרֶת עָלַי.

לְבַד אוֹ עִם אַחֵר,

וְאֵיךְ שֶׁהוּא

נִגְמָר בָּךְ

כְּמוֹ סוֹד קָטָן

שֶׁהָעוֹלָם מַעֲדִיף

לֹא לִראוֹת.

וְגַם אֲנִי

בְּאוֹתוֹ רֶגַע מַמָּשׁ

לְבַד

אוֹ בְּגוּף שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּךְ,

מַרְגִּישׁ

אֶת הַרְּעִידָה הַדַּקָּה הַזֹּאת,

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ

הִזְכִּיר לַחֹמֶר

מֵאֵיפֹה הוּא בָּא.

וּבְלִי לָדַעַת אֵיךְ,

אֲנִי גּוֹמֵר עָלַיִךְ

לְבַד אוֹ עִם אַחֵרת,

בחוֹר שָׁחוֹר

מֵאֵיזֶה קֶשֶׁר קוֹסְמִי קְוַנְטִי,

אוֹרְגַזְמָה שֶׁל כּוֹכָבִים,

שֶׁמְצִיבָה פָּנִים פְּשׁוּטוֹת

לַגָּעַגּוּעַ.

ישבתי מולה כמי שיושב מול גורלו בשקט מכוון ונתתי לדממה להדהד כמו מקהלה עתיקה. ראיתי אותה נעה על המיטה באי שקט כאילו גופה מבקש דבר מה שנגזר עליו להתעכב. החיוך החצוף שלה היה אתגר קריאה לאלים שאינם ממהרים להשיב. היא בראטית ותפקידה ברור בודקת דוחפת וממתינה לתגובה.

בחרתי בקצב איטי. מילה אחת ירדה מפי בטון נמוך וסמכותי ונחתה בינינו כגזירה. היא השתתקה מיד. השליטה התגלתה כמהות של נוכחות מכוונת של החזקת הרגע בידיים יציבות. כמו בטרגדיה עתיקה, השיא ידוע מראש והדרך אליו נושאת את כל המשמעות.

התקרבתי ולחשתי לה שהיום שייך לה. היא לא צריכה לבקש כדי להגיע לאולימפוס. הידיעה הזו לבדה הספיקה כדי להצית בה אור קטן. חיוכה היה מתוק ובשל חיוך של מי שמבינה שההמתנה היא לב הסיפור.

הקשב שלי הופנה אל גופה כאל טקסט קדום מלא סימנים. בכל פעם שהתקרבה אל הסף האטתי את הזמן. השארתי אותה שם תלויה בין רצון להבנה מודעת לכל נשימה שלי לכל השתהות מדויקת. כמו גיבורה יוונית היא ידעה את גורלה וחשה אותו מתהווה בגופה.

המתח בעיניה עלה כמו שירת מקהלה שקטה והרעד ברגליה נע בגלים קצובים. החזקתי את הקצב בנוכחות מלאה והזכרתי במבט ובקול מי מנווט את ההתרחשות ומתי היא נעה קדימה.

שוב ושוב עצרתי את הרגע עד שההכרה הבשילה בה. הטרגדיה נולדה מתוך הידיעה העמוקה והעונג צמח מהדרך הארוכה והטעונה אל הכאב הבלתי נמנע.

היא הבינה, הדרך לאולימפוס חשובה מכיבושו.

כאשר החורף יורד
והבדידות שומרת בשער
אני נזכר בפנדורה ובצו שניתן לה
לא לגעת
לא לפתוח
לא לשאול

אך האלים ידעו מה עשו

כי יש תשוקות שניתנו כדי להחזיק בהן ביד רועדת

יש ידיים שנבראו להיקשר

ויש ידיים שנבראו כדי להוביל

בינינו תמיד היה חוק ותיבה

מסגרת ברורה וברק כלוא

שליטה שניתנה מרצון

והתמסרות שידעה את שמה

וכשקר היה מדי

לא פתחנו כדי לשחרר שדים

אלא כדי להיזכר מי מחזיק את המכסה

ומי בוחר להתקרב אל האש

ובקרקעית התיבה

גם עכשיו

נותרה התקווה

שזיכרון ממושמע אחד

מספיק כדי לחמם לילה שלם.

בלילה קר, מוכן תמיד לפתוח את התיבה.

ולנעוץ אותו עמוק בתוכה.

זה תמיד מחמם את הלב.

“אני לא טיפשה, לא שכנעת אותי. פשוט גרמת לכל אלטרנטיבה אחרת להרגיש ריקה”

"אני מכורה לזין שלך, השארת בי חור שאף אחד לא יכול למלא"

"אני תוהה אם אי פעם באמת הייתי חופשייה, או שרק לא פגשתי אותך עדיין."

"לא משנה כמה אני מנקה, הזין שלך מגיע כל כך עמוק בתחת שלי"

"יש בי חלקים שהפסיקו להגיב לעולם מאז שלמדו להגיב אליך."

"אני לא מאמינה שזה קורה לי אבל אני חושבת עליך כשאני מזדיינת איתו ורק ככה אני מצליחה לגמור" 

"הרסת לי את היכולת להנות עם אחרים"

“אתה לוקח אותי בכח כמו שאף אחד לא מעז"

“בהתחלה חשבתי שאני בוחרת. עכשיו אני מבינה שאתה חתיכת מניאק מניפולטיבי שיודע להניע אותי לעשות מה שאתה רוצה"

"לא, לא, לא!! אין לי מגן מזרן! פאק שיטטטט."

"עם אחרים אני שומרת על עצמי, איתך אני שוכחת למה צריך."

"שיקרתי לך, אני בת 49, נשואה, גמרתי איתך ב-3 שעות כמו שגמרתי איתו ב-20 שנות נישואים, לא יודעת לאן אני ממשיכה מכאן, יהיו לזה השלכות, קוראים לזה קארמה"

“ג'ו הזין שלך פשוט ממכר, כאילו לא רק הוא, אבל בעיקר"

“אתה לא נראה אחד כזה. בחיים לא הייתי מנחשת שאתה פאקינג תהיה הזיון הכי טוב של חיי."

"אני לא מחכה שתאמר משהו, יש לך ראש סוטה ויצירתי אני מחכה שתחשוב ואז אני מפחדת ממה שהולך לקרות ונרטבת”

“שברת לי את התחת, ליטרלי אני הולכת עקום באוניברסיטה וכולם מסתכלים"

"אני לא יודעת מה בי נכנע, רק שאתה כמו סמים ואני מכורה" 

"אני מוכנה לתת הכל בשביל הרגע הזה בסוף כשהראש שלי מונח בשקע הצוואר היפה שלך ואתה מלטף לי את השיער ולוחש לי שהכל יהיה בסדר ושאתה שומר עלי."

ראיתיך, צל מן ימים עתיקים, נעה בין תחנות הזמן.

שמעתיך, כן, וידעתי.

הרוח נשאה את ניחוחך, והלב רעד, אך הרגלים לא נעצרו.

כי גורלי אינו עוד בכיכר בני התמותה.

אין זה זמנה של תחנה, אלא של דרך.

אני מטפס, שומע את רעם האולימפוס מעלי,

חש את קריאת הכוח מבין העננים.

האש שמדריכה אותי אינה של תשוקה בלבד,

היא אש של שליטה, של ייעוד, של שקט פנימי.

ואף על פי כן, צל קולך נותר בי,

עדות לימים שבהם העולם עוד נשם בינינו.

לא אכחיש כי גם אני שמעתי את שמי נקרא,

לא אכחיש כי היה רגע שבו כמעט עצרתי.

אך הפסגה מחכה,

ושם ניצבת היא, הקטנה החדשה-ישנה,

עיניה מביטות בי בציפייה.

אני הולך אליה, לא כבורח, אלא כמי שממלא את תפקידו.

אין תשוקה ביננו אמרת,

אם יום אחד תתעורר בך שוב,

אם תעברי שוב בתחנה ותקראי בשקט את שמי,

קולך לא יאבד בערפל.

ההרים זוכרים וזכרותי שלך.

כך בא החורף, כשליח הגורל. הרוח מפלחת את הרחובות, והפוך נשלף מן הארון כמו שריד ממלחמה ישנה.
הנשים מתעוררות מזיכרונן, מחטטות באפר הישן ומוצאות בו גחלים כבויות של חיבוק.
כולן שולחות את אות הקריאה שלהן, פינג אחר פינג, כשירה עתיקה שנועדה להשיב אליהן את החום.
אבל הוא, שכבר ראה מחזורים רבים של קור ותשוקה, לא נענה.
חיוך דק על שפתיו, כאדם שידע שובע מהחיים עצמם.
הוא מניח לגעגועים לעבור מעליו כמו גלים עייפים, עד אשר לבסוף מרים את ידו ושולח סימן אחד בלבד, אל האחת.
אך הזמן, אדיש כאלים, כבר נעל את הדלת.
היא איננה עוד.
חיבוקה שמור לאחר, ומגעו של החורף קר ממנו.
וכך שב השקט לממלכה,
והאיש שלימד אותן חום, נותר לבדו, עטוף בזיכרון ובידיעה, שמי שלא בוער בזמן, נרדם בקור של מישהי אחרת.

שלחת אותי,

לשוטט שוב בשדות זרים,

לטעום מפרי שנקטף על ידי אחרות,

לחפש שלמות מינית בגנים לא שלי.

 

אבל מה לי ולתאנים שלא נבקעו בידייך?

מה לי ולרימונים שהשפתיים שלך לא פצעו?

אני אוחז בענבים זרים,

אבל הם נרקבים בפי.

מיציהם מתוקים אך חסרי טעם,

כי לא את דרכת עליהם יחפה,

לא את עשית מהם יין להרעיל את דמי.

 

אין לי רצון לשפוך זרע בחורים אחרים,

אין לי תשוקה למלא אגן זר בחום שלי.

אברִי מבקש את מקדשך בלבד,

את אדמתך הלחה,

שעליה הזרע שלי נובט.

כל מקום אחר הוא שדה בור,

מדבר עקר,

גוף שאינו שלך,

הוא רק חור.

 

הם יקראו לזה חירות,

אני קורא לזה ניכור.

הם יגידו: "צא, חפש, מלא את תאוותיך!"

אני אומר: למה לי לפזר גשם במקום שבו לא יצמח דבר?

 

אני נותר אני,

דום אחד,

שזורע את תשוקתו רק באדמתו.

וכל זריעה שלא בתוכך,

היא החמצה,

היא אוננות בתחפושת,

היא חסרת ערך.

הוי בת-אש,

לא מוקד אני מציב לך,

אלא מדורה אחרת, קדושה,

שבה את לא נשרפת, אלא נצרפת.

לא כקוסמת נרדפת,

אלא כשפחה שחוזרת אל היכל אדונה.

 

הוי מכשפה נרדפת,

די לך לשחק מול הכיכר.

העם צועק "כישופים ושקרים!"

אבל אני יודע,

זו לא זעקת אשמה, זו יללה של רעב.

רעב שלך אלי ושלי אלייך.

 

את קוראת לי תובע, שופט ותליין,

אך אני רק כהן הטקס,

המקריב אותך לא אתיקה קרה,

אלא להנאת שנינו.

האש שלי תחדור אלייך לא כחרב,

אלא כעונש מתוק,

כחזרה עיוורת אל ההוא שתמיד חיכית לו.

 

לא אעלה אותך על המוקד.

לא.

אני אצמיד אותך אליו,

אקשר את ידייך,

ואניח לך להרגיש את הלהבות

בין ירכייך,

האש שאיננה מכלה,

אלא מדליקה אותך מחדש.

 

את מדברת על אלפי גלגולים,

אך בכל אחד מהם היית חוזרת אליי.

הרי את מכירה את נשמתך,

כמו שאני מכיר את תשוקתך.

הציד הגדול, הרעש, המרדפים,

כולם תיאטרון.

מאחורי המסכה יש רק את את,

ואת יודעת בדיוק לאן את שייכת.

 

בואי.

לא כתובעת, לא כנאשמת,

אלא כשפחה נכנעת.

חשפי את ערוותך, כפי שהבטחת,

אבל עשי זאת על ברכייך.

הרי שם ממתינה לך השיבה,

לשליטך,

שיראה אותך, ייקח אותך,

ויחזיר לך את שמחתך

בשריפה מתוקה שאין ממנה תקומה.

 

את לוחשת מילות אהבה בכיכר העיר,

ואני מכיר את לחישתך.

זו לא מחאה, זו קריאה.

קולך נולד לא מהגלגולים,

אלא מהכמיהה לחגורה,

מהרעב להיקשר מחדש.

 

רוצה לרוץ עם זאבים?

רוצי.

אך דעי, גם הזאב נכנע להיררכיה של להקה.

ובשובך, כשתחשפי את ערוותך,

זה לא מול ההמון יהיה,

אלא תחת מבטי.

שם אשיב לך את שמחתך,

לא באש הכיכר,

כי אם באש שלי שתבער בך.

 

שובי הביתה, מכשפתי.

המקדש שלך אינו בשדות רדופים,

אלא בכבלי תשוקתך,

באותה אמת ששרפה אותך מאז ומתמיד,

כשנולדת להיכנע.

הוי מכשפה של אותיות,

אמרת "די, לא אשוב, לא עוד מזבחי מילים!"

אך הנה את,

חוזרת בצלצול מחודש,

כמו פרספונה למעלה האוב.

או שמה את יותר כמו סירנה על חוף המילים,

שבה ופותחת את ירכי השורות,

מזמינה את מי שמביט, ליפול שוב.

 

הדיו שלך עדיין נוזל,

דופמין מטפטף לך בין האצבעות,

ואת מתחככת במקלדת,

ריח הדופמין עודו משכר אותך,

כמו יין זול ששותים באורגיה של סאטירים.

כמה קל היה להאמין שנגמלת,

כמה מתוק לצפות שתכתבי שוב.

 

אל תדברי איתי על קתרזיס.

זו איננה טרגדיה זו סאטירה.

את כותבת כדי שאקרא,

את מוחקת כדי שאחפש,

ואני?

אני מחייך, מלטף במבט את המילים

ומחזיק את המושכות גם כשאינן נראות.

 

כמה יפה את מצטיירת כאלת-מילים,

וכמה שקוף שאת עודך נשלטת שלהן.

האתיקה שלך?

לא אלא שקר קסום,

מנחה זרה לאל הדופמין,

שאת שבה ומגישה לו,

שוב ושוב, ברגליים פשוקות, טקסט.

והוא באגרוף קפוץ ואגודל זקורה,

חודר לתוכך ומענג אותך.

 

אל תספרי לי על גבהים ועמקים,

אני מכיר את המחזה:

קצת בכי, קצת אש,

ואז שוב את שוכבת על הדף,

ממלמלת לאלים שיקראו אותך,

כאילו כל פסקה היא ירח מלא,

וכל פיסוק הוא אצבע.

 

כן, צחקי, מכשפה קטנה,

כי גם אני צוחק.

את מתמרקת באתיקה,

אבל מתמסרת לניכו(י)מכוס

טקס שבו המילים הן הזרע,

ואת תמיד, אבל תמיד, פותחת להן דלת.