האתיקה

ראיתיך, צל מן ימים עתיקים, נעה בין תחנות הזמן.

שמעתיך, כן, וידעתי.

הרוח נשאה את ניחוחך, והלב רעד, אך הרגלים לא נעצרו.

כי גורלי אינו עוד בכיכר בני התמותה.

אין זה זמנה של תחנה, אלא של דרך.

אני מטפס, שומע את רעם האולימפוס מעלי,

חש את קריאת הכוח מבין העננים.

האש שמדריכה אותי אינה של תשוקה בלבד,

היא אש של שליטה, של ייעוד, של שקט פנימי.

ואף על פי כן, צל קולך נותר בי,

עדות לימים שבהם העולם עוד נשם בינינו.

לא אכחיש כי גם אני שמעתי את שמי נקרא,

לא אכחיש כי היה רגע שבו כמעט עצרתי.

אך הפסגה מחכה,

ושם ניצבת היא, הקטנה החדשה-ישנה,

עיניה מביטות בי בציפייה.

אני הולך אליה, לא כבורח, אלא כמי שממלא את תפקידו.

אין תשוקה ביננו אמרת,

אם יום אחד תתעורר בך שוב,

אם תעברי שוב בתחנה ותקראי בשקט את שמי,

קולך לא יאבד בערפל.

ההרים זוכרים וזכרותי שלך.