הוי בת-אש,
לא מוקד אני מציב לך,
אלא מדורה אחרת, קדושה,
שבה את לא נשרפת, אלא נצרפת.
לא כקוסמת נרדפת,
אלא כשפחה שחוזרת אל היכל אדונה.
הוי מכשפה נרדפת,
די לך לשחק מול הכיכר.
העם צועק "כישופים ושקרים!"
אבל אני יודע,
זו לא זעקת אשמה, זו יללה של רעב.
רעב שלך אלי ושלי אלייך.
את קוראת לי תובע, שופט ותליין,
אך אני רק כהן הטקס,
המקריב אותך לא אתיקה קרה,
אלא להנאת שנינו.
האש שלי תחדור אלייך לא כחרב,
אלא כעונש מתוק,
כחזרה עיוורת אל ההוא שתמיד חיכית לו.
לא אעלה אותך על המוקד.
לא.
אני אצמיד אותך אליו,
אקשר את ידייך,
ואניח לך להרגיש את הלהבות
בין ירכייך,
האש שאיננה מכלה,
אלא מדליקה אותך מחדש.
את מדברת על אלפי גלגולים,
אך בכל אחד מהם היית חוזרת אליי.
הרי את מכירה את נשמתך,
כמו שאני מכיר את תשוקתך.
הציד הגדול, הרעש, המרדפים,
כולם תיאטרון.
מאחורי המסכה יש רק את את,
ואת יודעת בדיוק לאן את שייכת.
בואי.
לא כתובעת, לא כנאשמת,
אלא כשפחה נכנעת.
חשפי את ערוותך, כפי שהבטחת,
אבל עשי זאת על ברכייך.
הרי שם ממתינה לך השיבה,
לשליטך,
שיראה אותך, ייקח אותך,
ויחזיר לך את שמחתך
בשריפה מתוקה שאין ממנה תקומה.
את לוחשת מילות אהבה בכיכר העיר,
ואני מכיר את לחישתך.
זו לא מחאה, זו קריאה.
קולך נולד לא מהגלגולים,
אלא מהכמיהה לחגורה,
מהרעב להיקשר מחדש.
רוצה לרוץ עם זאבים?
רוצי.
אך דעי, גם הזאב נכנע להיררכיה של להקה.
ובשובך, כשתחשפי את ערוותך,
זה לא מול ההמון יהיה,
אלא תחת מבטי.
שם אשיב לך את שמחתך,
לא באש הכיכר,
כי אם באש שלי שתבער בך.
שובי הביתה, מכשפתי.
המקדש שלך אינו בשדות רדופים,
אלא בכבלי תשוקתך,
באותה אמת ששרפה אותך מאז ומתמיד,
כשנולדת להיכנע.