פיגמליון היה גבר שלא הצליח לאהוב אף אשה. במקרה הוא גם היה פסל. הוא כל כך רצה לגעת באשה. כל כך רצה לאהוב אשה עד שהחליט לפסל אחת כזאת. הוא פיסל את אפרודיטה- אלת היופי והאהבה. ימים שלמים עבד עם אזמל עד שיצר את פסל האשה היפה ביותר. כל כך יפה היה הפסל עד שנראה כאילו אמיתי. כל יום היה מתבונן בפסל שלו. נוגע בו, מלטף, מעביר את אצבעותיו על כל קימורי הפסל. מתבונן בפני האבן היפות של הפסל שלו. מאוהב בו לגמרי. אפילו מצא לו שם. גליתיאה.
פיגמליון היה כל כך מאוהב עד שהפסיק לעבוד, הפסיק לפסל וימים ולילות היה נוגע בפסל שלו. מתפלל ומתחנן לכל האלים שהפסל יקום לתחייה והאשה שבה תאהב אותו בחזרה.
לילה אחד שמעה אפרודיטה את תפילותיו והפיחה בפסל חיים.
פיגמליון קם כל בוקר כהרגלו והעביר ידייו על הפסל שלו והיא גנחה. שפתיה נפשקו מעט, עינייה נשארו עצומות והיא גנחה מהליטופים שלו, מהמגע שלו.
אני שוכבת על הספה ואתה נוגע בכולי. לא מפספס אף אזור. מעביר ידיים על כולי. נוגע ומלטף, חופן, מלקק. אני שוכבת עם עיניים עצומות ומתמכרת למגע שלך. להנאה מהידיים שלך. לאמבעות שמזקירות לי את הפטמות, ללשון שמחממת אותן, לידיים על הירכיים שלי, למילות ההתרגשות שלך ממני, לרצון שלך רק לגעת ולענג.
ואתה מענג. בכל פעם מחדש. מוציא ממני גניחות, נשיפות, רעידות של הגוף בזמן שאני גומרת. רק מהמגע שלך.
כל מלכה צריכה נשלט כמוך.
