פמדום. נגש אלי ומבקש לשרת אותי. לגעת לי ברגליים. לעסות אותן. נראה מכובד. גבוה. שיער מאפיר, זקן צרפתי.
אני מרשה והוא יורד על הברכיים. מתחיל לעסות לי את הרגליים. מבקש רשות ללקק אותן. אני אומרת לו להוריד חולצה. נשאר עם מכנס קצר דמוי עור.
אחרי זמן מה אני מסמנת לו שמותר לו לעלות למעלה יותר. במעלה הירכיים. אני רוכנת ומתחילה לשרוט לו את הגב. שריטות עמוקות. חלק חזקות יותר. חלק פחות. לפעמים מלטפת. לפעמים מעבירה עליו קוביית קרח. להרגיע את הכאב מעט. הוא מקבל הכל בשקט והכנעה.
חברה שהגיעה איתי מתבוננת בנו. אני מחייכת אליה והיא נוגעת בו. מרימה לו את הישבן כשהראש שלו מונח בחיקי. היא מורידה לו מכנסיים מעט ומתחילה להצליף בו בישבן. הוא מחזיק בי. מרגישה אותו תופס בישבן שלי כשכואב לו. מרגישה אותו קופא לרגע לפני ההצלפה הבאה. מידי פעם היא מפסיקה ומלטפת אותו. בהתחלה ליטופים בגב. אחרי זה בישבן ובשלב מסויים היד שלה בין הרגליים שלו. ואני שורטת אותו עוד. משלבת כאב ועונג. צביטות בפטמות בזמן שהוא גונח- ספק מכאב וספק מעונג.
היא נעלמת לעשן או לשתות והוא יורד מולי על הברכיים. אני קמה ומסמנת לו לשבת. יושבת עליו בפישוק. מחרמנת אותו. הוא מתחנן שאתן לו פטמה. הידיים שלו על הישבן שלי. מתחנן שוב. ולבסוף אני מרשה. הוא מלקק ויונק. חופן בשתי ידיים וקובר את פניו בין שדיי.
אני מרגישה אותו קשה בין הרגליים. מרגישה כמה הוא רוצה להגביר קצב. להעמיק את החיכוך. אני מאפשרת ומפסיקה. והוא מבקש.
ואז מתחנן.
אני מורידה אותו שוב לרצפה. נשען על הידיים. הרגליים שלי על המפשעה שלו. לפעמים מועכות ולפעמים לוחצות ולפעמים עדינות. הוא עוצם עיניים. לא מפריעה לו המוזיקה, הרעש, אלה שנתקעים בו. הוא בעולם שלו.
החברה חזרה. אין לה ספה לשבת אז אני מורה לו לשבת על כסא והיא עליו. שיהיה לה נוח. אני מסתובבת במועדון ומסתכלת על סשנים אחרים. על הגברים הגונחים, הקשורים לעמוד ועל אלה שהולכים ברצועה אחרי השולטת שלהם.
מולי אשה מצליפה בנשלטת שלה שנשענת על שולחן. בין הרגליים שלה מישהו מלקק אותה. היא גונחת וצורחת ולא ברור עם מההצלפות או מהלשון שלו.
מישהו מציע להביא לי מים. אני שותה וחוזרת למתחנן ולחברה. הוא על הברכיים. מחכה לי. מים נשפכים עלי. והוא מלקק אותם ממני. ערב נפלא. הוא מתחנן לפגוש אותי שוב. אני אומרת שאולי.
היום בבוקר. המנהלת מודיעה לי שלמרות שזה היומיים האחרונים ללימודים הוזמנו הורים של אחד הילדים שהיה מעורב במקרה אלימות בשבוע שעבר באחד השיעורים שלימדתי. הזהירה אותי שהאבא קשוח וצועק ומאשים. שאתכונן.
קצת לפני תחילת יום הלימודים עוברת בחדר המנהלת ויחד מחכות להורים. הילד נכנס בחיוך זחוח. האמא נכנסת בפנים כועסות. והאבא המתחנן נכנס כועס וכשרואה אותי מחליף צבע ללבן ומשפיל מבט. אני מחייכת מעט ומסתכלת עליו. הבירור מתקיים והמבטפ שלו ברצפה. כראוי.
אין צעקות. אין עצבים. אין קשיחות. יש גבר שותק ומקבל כל מה שאנחנו אומרות. מתנצל בשם הילד.
סוף השיחה וכולם יוצאים. אני אחרונה ורגע לפני שהוא יוצא - הוא מסתכל עלי. אם רק היה יכול… יש לי הרגשה שהיה מתחנן שוב. לעוד.
