״בבקשה בואי נצא קצת. חייב להתאוורר. לאן שתחליטי. בא לאסוף אותך״
נפגשנו לפני 4-5 חודשים דרך קבוצת חברים. קבוצה שחלקנו בדסמים, חלק אמונוגמים, חלק קינקים וכמה שלא יודעים עדיין מה הם. התחברנו ישר. הוא התיישב לידי ואמר לי שאני הבחורה שצוחקת הכי אמיתי. לא הבנתי מה זה לצחוק לא אמיתי אבל שתיתי יותר מידי באותו ערב. דיברנו כל הלילה. טען שהוא לא בדסמי בכלל. זה לא מושך אותו ולא מוצא בזה עניין בכלל. אחרי שכולם הלכו לאיזה מועדון בדסמי כלשהו נשארנו רק שנינו. הקפיץ אותי הביתה וסיכמנו שנדבר.
נשארנו בקשר בטלגרם. מידי פעם בדק לשלומי. המלחמה פרצה. ואני שקעתי. כל המשפחה שלי פונתה. 6 לוויות שלא הצלחתי ללכת כי הלב שלי לא עמד בזה. עצב. כמעט כמו כולם. אולי קצת יותר או פחות.
כבר אחרי חודש ניסה לשכנע אותי לצאת לשבת איפשהו. להתנתק מהחדשות. לנשום אויר אחר, לשתות קוקטייל ליצ׳י, לדבר על דברים אחרים.
סירבתי. ומאז ניסה כל שבוע.
״ בבקשה. חייב לצאת קצת. ומעטים האנשים שבא לי לשבת אתם״
הסכמתי בסוף. אולי בגלל הקוקטייל ליצ׳י.
אסף אותי ונסענו ליפו. בר מקומי. מזג אויר קר ונפלא. טיפות קטנות שנופלות מידי פעם ומטהרות את האויר. מעיל חם וקוקטייל ליצי וסיידר חם.
מדברים. צוחקים מעט. עצובים הרבה. מדברים על אסקפיזם. הוא מספר שוב כמה החיים שלו לא מספקים אותו. כמה מרגיש אבוד בנישואים שלא מתאימים לו. אני מראה לו הודעות שאני מקבלת של חיילים במילואים. בשלל תפקידי קצונה או יותר שבכל הבלאגן מחפשים מלכה, שולטת שתרגיע אותם. שתשלוט בהם.
״ אני לא מבין את זה״
״ מה לא מבין?״
״ את העניין הזה של הצורך בשליטה. את הצורך בשליטה של אשה כשאתה בתפקיד צבאי פיקודי״
״ כשאתה חייב להיות קשוח ומפקד, כשאתה חייב להיות חזק ואמיץ לפעמים אתה מרגיש שכל מה שבא לך זה שמישהי תקח את השליטה לכמה רגעים. שתהיה זאת שמחליטה עליך״
״ למה״
״ כי זה המקום לאבד שליטה. זה המקום המרגיע״
״ לא מבין״
אני מניחה את היד שלי על הברך שלו. בעדינות. מלטפת. הוא מסתכל עליי.
״ מה את עושה?״
״ מפריע לך?״
״ מפריע? מה לעשות כדי שתמשיכי?״
אני ממשיכה. מלטפת עוד ועולה עם הליטוף. הליטוף מתחלף כשהציפורניים שלי ננעצות לו בירך. חזק. הוא נושם עמוק. אני שותה עוד שלוק מהסיידר שלי וממשיכה. היד שלי עולה למעלה עוד. חודרת לו מבעד למעיל, לחולצה, לגופיה ונוגעת בעור שלו באזור הבטן. בהתחלה בליטוף קל. ואז ציפורניים שננעצות בו. בכל פעם כזאת הוא מפסיק לנשום לשניה. ואז מתנשף. היד שלי נודדת לגב שלו. מלטפת בעדינות. שורטת. ואז בבת אחת מפסיקה.
״ למה הפסקת?״
״ להמשיך?״
״ ברור״
״ תתחנן״
״ בבקשה בבקשה. מתחנן״
״ איפה לימדו אותך להתחנן?״
״ לא לימדו אותי מעולם״
״ אז איך לדעתך מתחננים?״
״ על הברכיים את מתכוונת?״
״ אולי״
״ אבל הרצפה רטובה״
״ אז?״
״ את לא רצינית״
״ טוב. אז לא״
הוא שותה עוד כמה שלוקים מהבירה שלו. מסתכל לי בעיניים.
מביט סביבנו בבר החצי ריק. אף אחד לא ממש מתעניין במי שיושב לידו. ואז בבת אחת יורד על הברכיים מולי.
״ אני מתחנן. תמשיכי״
אני מחייכת
״ מה להמשיך?״
״ לגעת בי. מזמן לא נגעו בי. בטח לא ככה״
״ אתה יכול לחזור לשבת״ והוא מתיישב בחזרה. עוד שלוק סיידר.
היד שלי חוזרת לטייל מתחת לבגדים שלו. איפה שבא לי. כמה שבא לי. הוא חלק, וחם. מעט שער על החזה. כשהיד שלי מתקרבת למפשעה שלו הוא נדרך. עוצר נשימה. אבל היא תמיד מתרחקת. אחרי עוד כמה דקות אני מוציאה את היד.
״ הרגת אותי״
הוא מחייך. אני גם.
״ אז איך ממשיכים?״
״ מי אמר שממשיכים?״
״ מה? התחלת ועכשיו מפסיקה? אבל התחננתי״
״ אז מה״
״ רעה״
״ אולי״ אני מחייכת.
״ אני לא רגיל שנשים עושות מה שאת עשית. בדרך כלל הן מחכות שאני אעשה צעד ראשון ואז עושות טובה שזורמות״
״ אז אתה מבין את הצורך בשליטה?״
״ מה הקשר?״
״ הצורך בשליטה של אשה שתחליט מה עושים, איפה לגעת, איך לגעת, להוריד מעצמך את הצורך ליזום ולעשות, לתת את השליטה בידיים של מי שמולך שתחליט מה היא רוצה לעשות. מה בא לה. ואתה תצטרך לזרום איתה״
״ כל מה שבא לי זה שתמשיכי״
״ ותצטרך להיות צייתן כדי שזה יקרה״
״ חחחח כמה צייתן?״
״ כמה שאחליט״
מחזיר אותי הביתה. יוצא ופותח לי את הדלת. מטפטף.
אני יוצאת. דוחפת אותו על הרכב. נצמדת אליו. מרימה ראש לנשק אותו. הוא מוריד ראש. עוצם עיניים. ואני עוצרת שם.
״ לילה טוב״ אני מחייכת. ״ היה נחמד״
הוא פותח עיניים.
״ מה ? זהו?? בלי נשיקה?״
״ זה משהו שאני אחליט. אם תשאל ותצפה - זה לא יקרה״
״ הרגת אותי״
״ לילה טוב״
