שולטת.

הודעה בווטסאפ. 

״ היי. את לא מכירה אותי. אני בקבוצה שלך כבר שנה ולא מעיזה להשתתף״ 

״ איזו קבוצה?״ 

״ קבוצת הציור. ציור עירום״ 

״ את ציירת?״ 

״ לא. לא יודעת לצייר בכלל״ 

״ אז מודלית?״ 

״ הלוואי שהייתי מודלית. אני לא מעיזה. אני מנסה כבר יותר משנה להירשם. לא מעיזה״ 

״ למה?״ 

״ כי הגוף שלי נוראי. צר למטה ועבה למעלה. ואני לא נשית ולא מושכת ולא אשה ולא יפה..״ 

״ רגע. עצרי. הדברים האלה של חוסר בטחון לא אצלי. אצלי כולן יפות. וכולם יפים ואת רואה את עצמך רק דרך עיניים של התרבות המערבית שהכריחה אותך לשנוא את עצמך. אז עכשיו את מפסיקה״ 

״ הלוואי שיכולתי. גם ליד בעלי אני לא מתפשטת. הוא יגעל ממני״ 

״ את יודעת שזה לא נכון״ 

״ אולי. אבל אני לא מעזה. אני יודעת ששבוע הבא יש ערב ציור. וכל כך בא לי. פעם אחת לראות עצמי בעיניים של צייר. ציירת. אין לי אומץ להתפשט מול גבר״ 

״ ומול אשה? ״ 

״ הלוואי. אולי מולך. אני עוקבת אחרייך לא מעט. אפילו מעריצה מעט. מרחוק״ 

״ והיית רוצה שרק אני אצייר אותך?״ 

״ אולי אולי אולי אם היה לי אומץ הייתי מבקשת ממך. משלמת לך. אולי. שלחתי הודעה רק כדי שתדעי שאת היחידה שאולי תצליח לשכנע אותי. שתדעי שאני קיימת ואולי עוד שנה שנתיים או 10 שנים יהיה לי אומץ״ 

״ ועכשיו?״ 

״ מה עכשיו?״ 

״ בואי עכשיו. הבית ריק. הילדים במסגרות. אני בחופש גדול״

״ עכשיו!?!?״ 

״ כן. עכשיו. בואי״ 

״ אני בעבודה😱״ 

״ איפה את עובדת?״ 

״ אזור נס ציונה״ 

״ מצויין. את באזור. ואת ניראת חיוורת. חולה. צריכה ללכת הביתה״ 

״ את רצינית?!?!?״ 

״ אני כמעט אף פעם לא רצינית. הפעם כן״ 

״ ……. אני לא יודעת מה לעשות. הלב שלי משתולל״ 

״ בואי״

שעה אחר כך היא בשער. אני פותחת לה. אשה בת 50 מינוס פלוס. ביישנית. חמודה. ויפה. יש בה משהו עדין וסוער ומתוסכל ופראי. אשה שאמרו לה יותר מידי פעמים שהיא לא יפה ושכנעה את עצמה. אבל האנשים סביבה- לא באמת ראו אותה. היא יפה ועוצמתית וכל כך חיה. 

אנחנו מדברות מעט. ואז אני שמה כסא באמצע הסלון ואומרת לה לשבת. ומוציאה סקץ בוק. מציירת מהר. קווים כלליים. 

״ להתפשט?״ 

״ תעשי מה שבא לך. אני מציירת״ 

היא יושבת ולאט לאט מורידה. נעליים. מכנסיים. חולצה. בחלק מהציורים נשארת עם גופיה. מנסה לכסות מעט את עצמה. עד שגם הגופיה יורדת. אנחנו מדברות. על החיים. על אומנות וציור וכל רגע שעובר היא יותר ויותר יפה בעיני. מורידה מעצמה עוד פריט לבוש ועוד מעטה של חוסר בטחון. מידי פעם אני משנה לה תנוחה. מזיזה אותה. 

אחרי שעתיים היא כבר ערומה. באמצע הסלון. היא צוחקת ומחייכת ושואלת על כל הווים שיש בתקרה. אני אומרת לה שזה בשביל לתלות אנשים. או נשים. היא מסתכלת ולא ממש מבינה. אני מחייכת ומבטיחה להסביר פעם הבאה. 

אחרי שהיא מתלבשת אני קוראת לה לראות איך ציירתי אותה. מולה בערך 8-10 רישומים שעשיתי מהר.

״ זאת אני?״

״ זאת את״

״ וואו״

״ נכון. וואו״

דמעות בעיניים והיא מחבקת אותי.

״ וואו אני ניראת כמו אשה״

״ את אשה. ויפה״

היא דומעת ומחבקת שוב.

״ אני יכולה אותם? את הציורים? בתשלום כמובן״

״ בלי תשלום. קחי. תודה שנתת לי לצייר״

לפני שהיא הולכת היא מוציאה 300 שח. נותנת לי. אני מסרבת לקבל. היא מתווכחת. 

״ בפעם הבאה תשלמי לי. אולי״ 

״ בפעם הבאה?״ 

״ כן. שבוע הבא. כשתהיי חולה באמצע העבודה. כשיהיה לי בוקר חופשי. תבואי״ 

היא מחבקת אותי. קצת צוחקת וקצת בוכה. 

והבוקר היה לי זמן פנוי ( כי מישהו שרציתי שיבוא לשעשע אותי קצת עסוק מידי- מקווה שמבין את הרמז) 

אז היא באה שוב. וישבה מולי שעתיים. והיא מדהימה והיא יפה והיא כל כך אשה.