סבב מיליון שלו. יוצא ונכנס לעזה. יצא ונכנס ללבנון. יותר משהוא בבית הוא על מדים. המלחמה כבר חלק ממנו. החיים השתנו.
שולח לי סרטון של מילואימניקים יפים יושבים בסוף יום ומנגנים לעצמם. הם יפים בעיני.
מבקשת לראות תמונה שלו. הוא טוען שהוא לא יפה כמו כולם.
שולח לי תמונה שלו עייף ומזוקן ויפה.
אני מתבוננת בו ומשתפת אותו שאם הייתי שם עכשיו הוא היה צריך לדאוג לחדר או אוהל או ממד נפרד. עבורנו. אחד עם מזגן. ומיטה מפנקת.
הוא כותב שיש רק ממדים יבילים. כאלה ניידים.
״ לא למעמד שלך מלכתי״
״ חבל. הייתי מתעללת בך קצת״
״ ואם יכאב לי?״
״ יכאב לך״
״ ואם אני אעשה רעש?״
״ לא. לא תעשה רעש״
״ את קובעת״
אני עוצמת עיניים ומדמיינת אותו מולי. עייף ומלא במלחמה.
״ אני אעמיד אותך. ואז לאט אפשיט אותך. אפשיט אותך מהתשישות של המלחמה, מהאבק ומהחום. אוריד ממך את הנשק ואת המדים ואת הלילות הארוכים בלי שינה. וכשתהיה עירום אני אשטוף אותך במים קרים. כמעט קפואים. כאלה שהופכים את העור לחידודין. שיקררו ויצננו.
אסתכל בעיניך לראות כמה קר לך וכמה רועד אתה בין ידיי. עד שתהיה נקי לשביעות רצוני.״
״ ואז אתפשט בעצמי. מולך. ואשטוף עצמי המים חמים ונעימים. כאלה שבסוף יום מעירים ומנחמים ומרגשים. ואחרי זה אשכב על המיטה. ואתה תצטרך לעסות אותי. לאט. תתחיל ברגליים ותעלה כל פעם קצת. בכל אזור מותר לך להיות רק 6 דקות. מטכלי״
בלי לראות אותו אני יודעת שהוא קשוב רק אלי. רק להודעות שלי. הקולות מסביבו נעלמו. הבומים שמאפיינים את המקום המתפרק הזה. אני מדמיינת אותו מתרגש, מתקשה. מדמיין מה שכתבתי.
״ ואז אקשור את ידיך ואכסה את עיניך. ותשכב על הגב. אני אתיישב עליך. מלטפת ושורטת, מלקקת ומכאיבה. אני רוצה שתרגיש הכל. אני רוצה שיכאב לך ושתתענג. אני ארכון קדימה ושדיי ופטמותיי יהיו בדיוק מעל הפה שלך. אני אראה אותך מתאמץ להגיע אליהן עם הפה. מותח את צווארך, מוציא לשונך ומנסה ללקק ולטעום. ואחרי שתתייאש אני אתן לך לטעום אותי בזמן שאנוע עליך ניעות קטנות עם האגן. כשארגיש אותך חם ורותח מתחתיי אתיר את ידייך ואשכב בעצמי. ואתן לך לענג אותי״
״ חלום שלי לענג אותך״
רק תסיים את המלחמה. תסיימו כולם. ובואו לענג אותנו.