לדייק את זה.

בין משחק המציאות הזה של מגע או לא מגע, בין אסור למותר וכדאי.
היו שם כמה רגעים של שקט, כזה מהסוג הטוב.

נסיעה קצת ארוכה ומגיעים.
היא פותחת לי את הדלת, כמה נחמד מצידה.

"בואי נבדוק מה יש שם"

מתקדמים אל עבר הצינור, ואני תוהה אם יש שלולית ביוב בסוף הדרך
"איפה שלולית?", היא ממשיכה ללכת לא נותנת לי להתבלבל,
חוששת מהמראות שיפתחו בפנינו ברגע שנחצה את קו הגבול.

זה רק הים אני חושב לי,
יוצאים.
"אני לא מסתכלת אחורה",
מחזיקה אותי ומתחילים למהר כדי לא להכיר את קרובי המשפחה.
זה נעים.

דווקא נוח לה לחשוב, שאני חושב שאני יודע לאן אני הולך,
והמחשבה על זה שלא יהיה לה קר יושבת לי בחלק החשוב של המוח,
זה שמפיק פעולות.

מתיישבים על סף תהום קטנה משלנו.
"זה מפחיד אותך?"
"לא"
"את רוצה שאתיישב קודם?"
"כן"
משועשעים.

שיחה עם מבטים אל כיוון הים,
חשדות מבוססים על דברים חשודים.
גיטרה עקומה כמעט על קו החוף.
ומסוקים חגים סביב ההתרכשות.

אני נורא רוצה לקפוץ, חושש.
מחכה כמה דקות, מנסה לאתגר את עצמי שוב ונכשל.
חושב על הברכיים שלי ועל הספורט, ומה אני צריך את זה.
ופתאום אני למטה.

בתוך התהום שלנו.
מסתכל עליה מתחתית הבור, לא חשבתי שכך זה יראה.
עוברות דקות של תהיה והסתגלות לאיי נוחות בהפרש הגבהיים.

"הולכים?" אני שואל.
היא מופתעת במבט של הערב רק התחיל.
איזה כיף של תגובה, זה עושה לי טוב.

הולכים קדימה לא אחורה, אני מסביר,
וכל מה שהיא צריכה לעשות זה לקפוץ לתוך התהום שלנו.

היא מפחדת.
"לוותר לך?"
אנחנו אמיצים.
היא אמיצה.
שני אנשים לא בטוחים יוצרים ביטחון אחד שלם.
הקרקע לא יציבה, אני מפחד ליפול על אמת.
וכמה זה יכול להיות לא נעים.

פתאום היא בידים שלי,אנחנו שמחים.
מבחן אמון, בי , ובה, ובנו.
קיבלנו 100. עם סמיילי . ו- V גדול.

הערב ממשיך, היא קצת כועסת עלי מידי פעם,
ואני לא נותן לה לצעוד קדימה מבלי שתדע שאני מבין.
עוברים עוד מכשולים, מה שנראה מרחוק כמו אתגר, הופך להיות חיוך.

עוברים את הדייגים החשודים,
שאלות מהותיות, כמו מי דג בלילה, ואיך דג ישן.

אני רוצה לעלות על המזח עם הסלעים, אבל כאן נעצרת השאיפה למסוכנות. גם אצלה. וזה בסדר.
עכבר!
כמו בדמיון שמכל האנשים בעולם שייך רק לשנינו.
ציפור, במקום סנאי.
וחול של ים במקום השלג של ההרים.
דייגים במקום רכבל.
וים במקום דשא.

מתשייבים על המדרגות, שעושות קר.
שלא יהיה לה קר אני חושב.
רועדים לנו בשקט.
אני דואג להביט בה מספיק כדי שתרגיש שזה קורה.
והיא לעומתה קצת מבולבל. גם אני. אבל מביט.

היא מניחה לי ראש על הכתף, וזה נעים.
חושב על להציע תנוחה מודרנית יותר אבל שותק.
כשמבין שזה הזמן מסביר.
ואנחנו כמעט מתכרבלים.

"זה מוזר ולא מוזר" היא אומרת.
"אין לי מה להגיד" אני אומר זורק מבט לים.
ומוסיף " זה מוזר, ובסדר לך?"
"כן בסדר לי"
"וגם לי בסדר, אז זה בסדר"

מלטף את הפנים, לומד את התווים, היא אקורד מורכב.
היא מחייכת, ומלקקת את השפתים מידי פעם.
דואגת שלא משעמם לי.
ואני תוהה למה היא דואגת,יש פה שקט הוא יפה לשנינו.

נגיעות לא נגיעות, וגם נגיעות שהן כן נגיעות.
היא צודקת , זה מוזר ולא מוזר.
אני מלטף בהשלמה, אומר לעצמי שקורה כאן משהו.
ותוהה אם היא עוד יוצאת עם ההוא הקמצן המקסים.

לא יודע.
וגם היא לא יודעת.
כשקר באמת אנחנו הולכים, דיסוננטיות בגלל הרוח.
תופס אותה באמצע ומחבק, אז מה אם זה לא שלם. ככה צריך.

מגיעים לאוטו.הפעם אני פותח לה את הדלת.
עכשיו טוב, עכשיו חם. כיף.
נוסעים הביתה, עוצרים לקנות שוקולד,
הוא מריר בטעות. מה זה אומר?

אני מחזיק נוהג עם יד אחת, מביט בה נרדמת,
בפעם הראשונה באמת, היא לוקחת את אצבעות הפסנתר הארוכות שלה.
ומניחה על היד שלי.
מין הרגשה בטוחה יותר. עכשיו כשהיא נגעה.

מגיעים.
חושב שאולי צריך לצאת, ולתת לה נשיקה על המצח, אבל היא לפני.

מתעוררת, שמה עליה תיק, ואז חיבוק.
אני לא יודע מה אמורים לעשות והיא בדיוק כמו אמא שלי ,
מזכירה לי שבחיבוק צריך לחבק לא להקפיא את הגוף.
שלוש או ארבע נשיקות על הלכי ברצף של איכפת לי ממך.
והיא יוצאת. מצויידת באסרטיביות של החלטה של איך הרגעים הללו שעברו לפני שניה, יראו.

אני קצת מבולבל, מכווץ עיינים, היא בחוץ.
אני מסתכל עליה נכנסת, מעביר להילוך נסיעה.
ואומר לעצמי בקול רם.
"אני לא יודע, אני באמת לא יודע"...

ממצמץ וחושב.
בין משחק המציאות הזה של מגע או לא מגע, בין אסור למותר וכדאי.
היו שם כמה רגעים של שקט, כזה מהסוג הטוב.
כזה מהסוג הטוב.