כשאני מנענע את הצוואר כאילו יש לי שיער כמו פעם זה נותן לי מין תחושת ביטחון, שיש בי משהו מיוחד, זהו כוחו של הרגל וההרגל הזה מטרתו הייתה לעשות אותי יפה יותר ואילו היום תזוזת הצוואר לא משנה ולו חצי מידה במראה החיצוני שלי ובכל זאת הדבר עושה אותי קצת יותר שמח.
אולי כי בלי שיער ארוך אני הרבה יותר יפה?
להיפטר מהרגלים שיוצרים לנו כוח מדומה זה דבר מאוד לא קל,
אני מרים את הקול כשאני רוצה להכריע ויכוח, ולמה איי אפשר להגיד את הטענות בשקט.
הגדירו רטוריקה אלימה הרבה לפני, וכנראה שהסיבה שאני מתרגז שמפעילים אותה נגדי,היא כי אני כל כך שונא לגלות שאני משתמש בה, ועוד בצורה כ"כ טובה.
אני כותב היום בזכות מישהי , שלא הייתי בטוח אם היא מישהו או מישהי, עד שהתיישבתי לקרוא.
היא אמרה לי שאני צריך לכתוב יותר.
ואני נוטה להסכים, אני צריך לכתוב יותר.
אבל מצד שני , אני צריך להרגיש קצת יותר דברים, כדי לכתוב יותר.
יש לי הרגשה שבפעם הקרובה שיהיה לי חיבור מאסיבי לרגש חזק, אכתוב ללא הפסק.
אתמול נפרדתי מחבר נהדר, שטס שוב לחפש מה שעוד לא יודע שהוא מחפש, והיו לי דמעות בעיינים, הוא ביקש ממנו לכתוב מה יהיה עוד עשר שנים,
וזה עשה אותי כל כך עצוב,
עצוב כמו שלא הייתי כמה שנים טובות, כשאבא היה עוזב את הארץ כל פעם מחדש, והלב שלי היה נקרע כל פעם מחדש, אבא חיי ברוך השם, פשוט אסור לו להיכנס אז זה חוסך את כאב הפרידה.
בין ניסיונותי לשנות חצי עולם ( כי את החצי הראשון כבר אשנה עד אז), אתחיל לכתוב תור בעיתון, והוא יהיה שונה, והוא יהיה חד ולא יהיה דומה ליאיר לפיד,
אבל עד אז צריכים לקרות הרבה דברים, אומרים הגאולה אולי תבוא, אני מוכן לדווח אחר פעולות המשיח.
כתב לענייני משיח.
אני מאמין.
אני מאמין.
אני מאמין.
לפני 16 שנים. 31 באוקטובר 2008 בשעה 1:30
