לדייק את זה.

אם היו צריכים לצייר את נפשי, איני יודע כיצד היו עושים זאת.
לתאר אם היה צריך, גם זאת איני יודע.
מרגיש כאילו רק אצלי היבריס וענווה יושבים זה לצד זה מצחקקים אחד על השני.

לפעמיים אני מביט בידי או עוצר את נשמתי ותוהה מה ייצא מהן בעתיד,
במה יגעו הן ומה יצרו.
הנפש הזו מה היא תיצור.

זו תחושה מוזרה לדעת שנועדת לגדולות ולדעת שזה עוד לא מספיק בשל כדי שכולם יבחינו.
או אפילו לא מפסיק בשל כדי שאני אוכל להגיד את זה בקול רם.

העדר החוויה בחיי מטריד אותי.
אני יושב כאן במרפסת בדירתי בארצות הברית, פתאום חולף לו משב רוח ופעמונים מצלצלים בעדינות.
לא מספיק ישבתי במרפסת הזו. וכבר אני חוזר למולדת.
לא מספיק נתתי לרוח לגעת בי.
לא מספיק קראתי בחיי.
לא מספיק צפיתי בסרטים ששינוי את עתיד האנושות.
לא מספיק בכיתי.
לא מספיק הרגשתי.

משהו בשגרה יוצר העדר חוויה.
איך מביאים את החוויה לשגרה.
אני כבר לא יודע- אולי אדע.

בסדר.