לדייק את זה.

מצאתי את המחברת האדומה ! ( תהייתי איפה היא כמעט שנה),

מוזר למצוא כתבים שהולכים שנתיים אחורה,

גם אז כמו היום, בעיקר ניצוצות של כישרון.

_______________________________________________________________________

החדר מלא בחושך, אבל העיינים שלי פקוחות

כי כשאני עוצם אותן, אני רואה פרצוף יפה מידי,

שאני כבר מזמן, לא רוצה לראות.

אז אני משאיר אותן פקוחות, ככה, מנסה להירדם.

שומע שיר עצוב יותר מהשיר הקודם.

הגיטרה ברקע כמעט ומורידה לי דמעה.

צליל ועוד צליל שמזכיר לי מנגינה.

עצובה המחשבה על אותו סיפור

כמה זה נדוש לכתוב על לב , שאף פעם לא באמת שבור.