הגהנום כבר פה

לאחר שלושים שנה של חלוקת אספירינים ואקמולים לכל העבריינים, הפושעים, הרוצחים, האנסים, הגנבים ושאר חלאות המין האנושי שהצליחה מערכת המשפט להביא אל בין כותלי הכלא, יצאתי לפנסיה בגיל חמישים וחמש. הרגשתי עייף מהעבודה השוחקת ורציתי לעשות שינוי בחיי. החלטתי להוון את כספי הפנסיה שלי במלואם, ובעזרת הסכום הנאה שקיבלתי ובצירוף חסכונותי רכשתי לי בית הניצב במרכזה של חלקת אדמה בת שלושה דונמים בקצהו המבודד של מושב. קצתי בבני האדם. ראיתי את כל הרוע שזרע אלוהים על פני כדור הארץ, ואת שנותי הנותרות על הפלנטה התאוויתי לבלות בשלווה שמקנה הבדידות. שבוע לפני סיום העבודה שלי הגיע הפאראמדיק המחליף, ותקופת החפיפה הארוכה עברה עלי בשעמום רב. ביום חמישי אחר הצהריים, היום האחרון לעבודתי בשירות המדינה, אספתי את מעט חפצי האישיים אל תוך קרטון, ונשאתי אותם אל מכוניתי. משם עשיתי את פעמי אל משרדו של מנהל הכלא, על מנת להיפרד ממנו בפעם האחרונה. "שב", פנה אלי בעודו מתופף בעצבנות מה בעט שהחזיק בידיו, "יש לי בקשה יוצאת דופן אליך". ניסיתי לחשוב מה כבר הוא יכול לבקש ממני, עשר דקות לפני שאפרד ממנו סופית, ולא אראה עוד את פניו לעולם. נשענתי לאחור בכיסא הלא במיוחד נוח שהעמיד לרשות אורחיו. "אתה מכיר בוודאי את המקרה של הסינית הזאת, נכון?", שאל. לא היה במדינה אדם שלא הכיר את המקרה. כל אמצעי התקשורת עסקו במשך חודש שלם אך ורק במשפטה ובתוצאותיו האפשריות לאור חוק העונשין החדש שהתקבל לאחרונה. לאחר תקופה ארוכה של מעשי פשע מחרידים שביצעו עובדים זרים בארץ, חוקקה הכנסת חוק המתיר להטיל עונש מוות על אזרח מדינה שבה קיים עונש מוות כזה. החוק נועד בעיקר כדי לאפשר להוציא להורג פושעים רוסיים, תאילנדים וסינים שהגיעו לארץ במסווה של עובדים זרים, התארגנו בארגוני פשיעה והחלו להטיל את חיתתם על אזורים נרחבים בארץ. משנתפסו מקצתם והובאו לדין נגזר עליהם בדרך כלל עונש גירוש לארצם, אולם מדינות מוצאם סירבו לקבלם חזרה, וכך היה על משלם המיסים לארח אותם תקופה ארוכה בבתי הכלא בארץ, ולכלכל אותם על חשבונו. את הסאה הגדיש מרד אסירים זרים שפרץ באחד מבתי הסוהר היותר שמורים, ואשר בו נהרגו שישה סוהרים ועשרים אסירים הצליחו להימלט. שנים עשר מתוכם נתפסו או נהרגו במרדף אחריהם, אולם שמונה רוצחים עדין מסתובבים חופשי. המדינה נזעקה לנוכח מעשים אלה, כותרות העיתונים נצבעו באותיות אדומות של קידוש לבנה, וחברי הכנסת מיהרו לחוקק את חוק המלחמה בפשיעה הזרה. הסעיף המרכזי בחוק זה, כאמור, קבע את האפשרות (וההמלצה) להטיל עונש מוות על פושעים שאינם אזרחי המדינה. יומיים לאחר שהתקבל החוק בקריאה ראשונה ושניה ושלישית בכנסת (הכל תוך מספר שעות), אירע המקרה של לי-אן, ונפל לידיה הכבוד המפוקפק להיות הראשונה הנשפטת על פי החוק החדש. "כמובן שאני מכיר, אני חי במדינה, לא?" "כן, כמובן", ענה המנהל והוסיף, "היא בדרכה לכאן". "לכאן?", התפלאתי, "אבל כאן זה כלא גברים ..." "זה נכון", השיב לי, "אבל המתקן שלנו נבחר להיות זה שבו תתקיימנה ההוצאות להורג על פי החוק החדש." "גזר הדין שלה כבר ניתן?" "כן, היום אחר הצהרים הוא הוקרא", בישר לי והוסיף, "לא היה לה שום סיכוי, אתה יודע." ניסיתי לשחזר בראשי את המקרה של הרוצחת הזרה. היא נמצאה בחדר בבית מלון כשבידה סכין נוטף דמו של הגבר העירום שניסה לזחול למסדרון והתמוטט שם. חדרנית שהבחינה בו השמיעה זעקת חרדה לפני שהתעלפה, ואחד האורחים שפתח את דלת חדרו לשמע הזעקה הזעיק את המשטרה. השוטרים מצאו את הסינית עירומה גם היא, כשהיא מצטנפת בפינת החדר, שערה הארוך והשחור סתור על פניה, ובידה סכין לקילוף פירות. אף אחד מהם לא הבין את המשפטים המקוטעים בסינית שפלטה, ואף אחד מהם גם לא התעניין במיוחד. בכוח רב אזקו את ידיה מאחורי גבה, והובילו אותה עירומה אל הניידת. שבוע לאחר מכן נפתח משפטה