הגהנום כבר פה

בעקבות טעות פרק 15 פורסם פעמיים
לכן יש פרק 14 אחר

ביום רביעי בבוקר התלוננה לי-אן על סחרחורות וכאבים בבטנה. היא לא רצתה לצאת ממיטתה, וביקשה את רשותי להישאר בתאה. התרשמתי שהיא לא עורכת לי הצגה, ולא ראיתי סיבה לגרור אותה למעלה למשרד. ניסיתי לחשוב מה מקור כאבי הבטן שלה. זה לא היה יכול להיות האוכל שאכלה, כי אתמול הבאתי אוכל לשנינו ואכלנו שנינו יחד. הלכתי למרפאה ושאלתי מדחום ומד לחץ דם. ראיתי שהתשובות של בדיקות השתן והדם ששלחתי בשבילה חזרו כבר. הבדיקות היו כולן תקינות לחלוטין. אם היא נדבקה באיזה זיהום - היא לא הביאה אותו מבחוץ, אלא נדבקה בו כאן. אבל מאחר ולא היתה בשום מגע אלא איתי בלבד, הדבר היה תמוה בעיניי

לחץ הדם שלה היה שלה היה מעט גבוה, אבל עדין תקין. הדופק שלה היה מהיר, וחום גופה היה גבוה במעלה אחת מהנורמלי. ללא ספק סבלה ממשהו, אבל אני לא ידעתי ממה. חזרתי למשרדי והכנתי עבורה כוס תה. לקחתי שמיכה נוספת וירדתי חזרה אליה. כיסיתי אותה בשמיכה והנחתי את כוס התה על הארונית ליד מיטתה. ליטפתי את ראשה ודיברתי אליה בקול רך. למרות שידעתי שאיננה מבינה את דברי, קיוויתי שטון הדברים יפעל עליה לטובה. אמרתי לה שאני רואה שהיא לא מרגישה טוב, אבל אינני יודע את הסיבה. רופא הכלא אמור להגיע רק ביום המחרת, אבל בינתיים אנסה למצוא דרך לעזור לה. נתתי לה כדור נורופן אחד, אותו בלעה בדממה.

התקשרתי לרופא המשפחה שלי. את רופא הכלא לא ממש סבלתי, הוא היה אדם אגוצנטרי שלא ממש אהב לטפל באסירים. לדעתי, אילו הרשו לו לערוך בגופם נתיחה פאתולוגית היה הדבר מסב לו קורת רוח רבה. אמרתי לרופא המשפחה שלי שיש לי פציינט שאינני יודע במה לקה, וציינתי בפניו את מכלול הסימפטומים שלו. שללתי את האפשרות לקלקול קיבה, וביקשתי ממנו עזרה באבחנה, או לפחות שיציע לי טיפול ליום אחד עד שיבוא רופא הכלא למחרת.

הרופא התלבט ואמר שקשה לו לדעת במה המדובר, ואמר:
"תשמע, אני באמת לא יודע איך לעזור לך. אני במבוכה כמוך. לצורך הקוריוז אני יכול להוסיף רק שאילו היה מדובר באשה, הייתי משער שמדובר בתסמונת טרום-מחזור, אבל זה כמובן בלתי אפשרי במקרה שלך."
רציתי לקפוץ מתוך עורי. כמובן, תסמונת טרום-המחזור. שלושים השנים שטיפלתי בגברים השכיחו ממני לחלוטין את המחלות והתסמינים השמורים רק למין השני. חככתי בדעתי האם לספר לרופא שמדובר לא באסיר אלא באסירה. לבסוף החלטתי בשלילה.
"טוב, אם ככה", אמרתי, "המסכן ייאלץ לסבול לפחות עוד יום אחד."
הרופא צחקק קלות מצידו השני של הטלפון, והשיחה הסתיימה.

קיוויתי שאם זה אכן נכון, אין זו הפעם הראשונה שלה, והיא תוכל לאשר לי את האבחנה. חיפשתי במילון את הסימניות ל'וסת' ורשמתי אותן על דף. ירדתי אליה לתא והראיתי לה את מה שרשמתי, ורשמתי אחר כך סימן שאלה. היא הנידה בראשה לשלילה. הצביעה באצבעה למטה וסימנה לי שם למטה אצלה הכל כשורה. רשמתי את סימניות המלה 'מחר' לפני הסימניות של המלה 'וסת'. ושוב שאלתי. היא הנידה ראשה בתמיהה. לא ידעה לעזור לי. שתי אפשרויות היו. או שהיא סובלת ממשהו אחר, או שזאת הפעם הראשונה שהיא סובלת מהתסמונת. אולי בגלל הלחץ, המתח והחרדה שעברו עליה. החלטתי להניחה לנפשה.

במשך היום ירדתי אליה מספר פעמים לוודא את מצבה. לקחתי מדי פעם את הסימנים החיוניים שלה, והם נותרו יציבים. מעט מחוץ לנורמה, אבל לא יותר מדי. לאחר מספר שעות נתתי לה עוד כדור נורופן, ובשעת הערב נתתי לה כדור נוסף. ביום הזה סירבה לאכול, ורק שתתה מספר כוסות תה שהכנתי לה.

אפסניית הכלא לא היתה ערוכה כמובן לצרכי ההגיינה של נשים. התקשרתי לסופרמרקט בעיר וביקשתי לעשות משלוח. כשציינתי את הכתובת סירבה הפקידה לקבל את ההזמנה. ביקשתי ממנה לקרוא למנהל החנות. הזדהיתי בתור סגן מנהל הכלא. על מנת שיידע שאין אני מותח אותו, ביקשתי ממנו שיתקשר לכלא ביוזמתו ויבקש שיעבירו את שיחות למשרדו של סגן המנהל. תוך דקה צלצל הטלפון במשרד והוא היה בצידו השני של הקו. סיפרתי לו על המצב המיוחד, ועד הצורך המיידי שלי באביזרי הגיינה. אמרתי שאשלם לשליח ביד נדיבה על המשלוח. מנהל החנות התרצה לי, ואכן בערבו של אותו יום הגיע שליח הרשת ובידו ארגז. אני יצאתי לשער הכלא על מנת את החבילה ולהעביר אותה פנימה. לעיני השומרים בשער פתחנו וראינו כי הכילה חפיסת טמפונים, חבילת תחבושות הגייניות, וכמה זוגות של תחתוני נשים. כמו כן, הכילה החבילה מספר חפיסות שוקולד, עוגיות, וממתקים נוספים. שילמתי לשליח עבור המצרכים והוספתי סכום נכבד בעבור המשלוח. אחד השומרים גיחך ואמר לי:
"אז האסירה שלך קיבלה, מה?"

שאלתי אותו האם יש לו אם או אחות, ואם הוא יודע מה התדירות שבהן נשים מקבלות:
"היא אמורה להיות כאן שבועיים, תעשה את החשבון מה הסיכוי שזה יקרה בתוכם."
השומר התרגז ורצה להיכנס איתי לעימות גופני, אבל חברו תפס אותו והרחיקו ממני. השארתי להם חבילת שוקולד מריר עם אגוזים ופניתי חזרה למשרד.

הלילה עבר עלי בחוסר שינה. חרדתי לגורלה, לא ידעתי במה חלתה. גם לא רציתי שתיפול למחרת לידיו של הרופא, תיארתי לעצמי שיערוך לה 'בדיקה גופנית מקיפה'. בהקלה עצומה קיבלתי למחרת בבוקר את הבשורה כי לכלכה את תחתוניה ומכנסיה בדם.

המשך יבוא...[b]