הגהנום כבר פה

לקחתי אותה למעלה אל המשרד. בתחילה חשבתי שלא אכבול אותה הפעם, אבל אחר כך חשבתי שאם יראה אותנו מישהו בדרך אצטרך לתת הסברים שיביכו אותה. החלטתי שאי הנעימות של האזיקים עדיפה לה על הבושה. כבלתי את ידיה ורגליה כרגיל, והעליתי אותה למעלה. שם, משהיינו בתוך החדר, היסרתי מעליה הן את אזיקי הידיים והן את אזיקי הרגליים, אותם הייתי מסיר ממנה עד כה רק בערבים, כשהיתה נכנסת לרחוץ את גופה. הכנסתי אותה לחדר האמבטיה ועזרתי לה לפשוט את בגדיה. הרשיתי לה לשהות בתוך המים ככל שחפצה. הצבתי על המדף את הטמפונים והתחבושות שהבאתי בעבורה. לא ידעתי אם היא יודעת להשתמש בטמפון, והאמת היא שגם אני לא ממש ידעתי. בכל אופן הוצאתי אחד מהקופסה והראיתי לה. על גב הקופסה היו מספר איורים שהסבירו את אופן השימוש. תליתי על קולב אחד מזוגות התחתונים הנשיים שקניתי בעבורה והיא חייכה חיוך קל של תודה.

לאחר שסיימה יצאה מחדר האמבטיה. כפי נוהגה בימים האחרונים היה גופה עטוף במגבת, אולם משהסירה אותה ראיתי כי הפעם לבשה כבר את התחתונים. מסרתי לידיה זוג בגדים חדשים שמצאתי באפסנאות הכלא, ואלה הלמו את מידתה. היו אלה זוג בגדים שקימבן לעצמו אחד האסירים בעלי המעמד שהשתחרר בינתיים מהכלא. עבור טובת הנאה בלתי ידועה הצר אותם חייט הכלא על פי מידותיו הצנומות, ועתה עברו בירושה אליה. לאחר שלבשה את הבגדים חייכתי אליה ועשיתי בשפתיי סימן של הערכה. היא חייכה אלי בחזרה.

כפיצוי על יום האתמול, החלטתי שתבלה את כל היום איתי במשרדי, ולא שם לבד למטה, בתאה. לאחר שסיימה את ארוחת הבוקר שלה נעמדה, והיתה מוכנה שאכבול אותה ואוביל אותה חזרה לתאה. עשיתי בראשי סימן לשלילה, והוריתי לה לשבת על כורסה. במבט תמה התיישבה וחיכתה. שמתי תקליטור על המגש והשמעתי מוזיקה שקטה בנגן התקליטורים. לי-אן עצמה את עיניה ושקעה בתוך עצמה בכורסה.

במהלך הבוקר נכנס למשרדי מנהל הכלא. לשמע המוזיקה ולמראה האסירה בכורסה, שאל האם החלטתי לפתוח מועדון בכלא. הסברתי לו את המצב, ואמרתי שכמות הדם שיצאה ממנה היתה חריגה. אמרתי לו שזו בוודאי תוצאה של המתח והחרדה בה היא נתונה, והוספתי שלא כדאי לערוך טיולים מעלה מטה בכל פעם שהיא מדממת שם. המחשבה על אסירה מוכתמת בדם המסתובבת לו במסדרונות הכלא העלתה בו קבס, והוא מיהר לאשר לי להחזיקה במשך היום במשרד.

במשך הימים הבאים היא תבלה את כל שעות היום איתי במשרד. למרות שהמחזור שלה הסתיים לאחר ארבעה ימים, לא מצאתי לנכון לעדכן בכך את מנהל הכלא. מצידי שיחשוב שיש לה מחזור ארוך של שבעה ימים. בימים הבאים, על מנת למלא את שעותינו, הצעתי לה ללמד אותה עברית והיא קיבלה את הצעתי בשמחה. הייתי רושם לה סימניות ואומר בקול את פירושן בעברית, והיא היתה חוזרת על דבריי. למרות המבטא המעט מוזר שלה, התגלתה כתלמידה מחוננת למדי. תוך מספר ימים צברה אוצר מלים קטן שאפשר לה להתבטא בחופשיות מה. לימדתי אותה את הגופים, אני, אתה, את, וכן הלאה. לימדתי אותה שמות עצם, לימדתי אותה תוארי שם ופועל, ולימדתי אותה פעלים. מקוצר הזמן לא טרחתי ללמד אותה דקדוק וזמנים, וכה היינו משתמשים בשורש הפועל בלבד כנושא המשפט. לדוגמה, האופן שבו היינו אומרים את המשפט הזה היתה: "צורה להגיד משפט כאן להיות ככה".

התרשמתי מאוד מיכולת הקליטה שלה. תיארתי לעצמי שניחונה ביכולת שכלית גבוהה מאוד, אולי על סף הגאונות, והצטערתי שהחיים לא איפשרו בידיה למצות את היכולות שלה. 'סה לה ווי', נאנחתי לעצמי כמו שאומרים הגרוזינים בירושלים.

אבל באותו יום, בשעות אחר הצהריים כתבה לי לי-אן את הפרק האחרון של סיפורה. אני מביא אותו כאן כלשונו. אינני מוצא לנכון ליפות אותו או להוסיף לו דבר. יקרא אותו הקורא וישפוט. אבל לפני שידון אותה הקורא, יטרח נא וישים את עצמו שם, במקומה, במצבה.

המשך יבוא....