הגהנום כבר פה

האיש המכובד ניגש אל השולחן, כיבד את עצמו בכמה שוקולדים והציע גם לי אחד. היו אלה שוקולדים ממין משובח. אחר כך מזג לעצמו כוס משקה, וקינח בעוד שוקולד. משסיים להיטיב את נפשו החל להתפשט, ותוך פחות מדקה היה עירום לגמרי. הוא הביט בי, וראה שאני עדין לבושה. הוא פנה אלי בדברים, אבל אני לא הבנתי את דבריו. נפלתי על ברכיי לפניו, נטלתי את ידו בידי והבאתי אותה לשפתי. התחננתי לפניו כי יחוס עלי. אמרתי לו שאינני נמצאת כאן מרצוני החופשי, שהובאתי לכאן בכוח, בכפיה. הבטחתי לו כי אספק אותו ואענג אותו כרצונו, אם יבטיח לי שלאחר מכן יקרא למשטרה. האיש כמובן לא הבין מלה מדבריי. הוא נראה כעוס למדי. נופף באצבעו לעברי, החווה בידו כלפי החזה שלו, ואחר כך חיכך את אגודלו באצבע שלו, מסמן לי כי שילם עבורי כסף רב.

"פחדתי שיתלונן עלי בפני ג'וני. ידעתי שאם ייצא מהחדר לפני שבא על סיפוקו, גורלי נחרץ. מיהרתי ופשטתי את בגדי מעלי. הוא עמד עירום, עדיין כועס ליד השולחן, ואני באתי עירומה וכרעתי על ברכיי לפניו. לקחתי את האבר המדולדל שלו בין שפתיי, והתחלתי למצוץ אותו, כמו שלמדתי בימים האחרונים שהגברים אוהבים שיעשו להם. האיש התרצה לי, ואט אט החל לקבל זקפה. הוא עודד את מעשיי בקריאות עידוד של שמחה. ליטף את ראשי, ומדי פעם דחק את האגן שלו כלפיי. הוא היה די עדין במעשיו, לא היה אלים, ולא הפעיל כוח כלפיי.

"באה וחדרה בי הכרה של ייאוש מוחלט. אפילו אדם נוח ונעים שכזה רואה בי רק חפץ לתענוגותיו. אין איש בעולם שיאהב אותי, אין איש בעולם שירצה באהבתי אליו. רק בגופי חפצו, לעשות בו כרצונם. חימה ויאוש ותקווה ופחד וחרדה ובהלה אחזו בי בבת אחת. רציתי באותו רגע לנקום באבי שנטש אותי, רציתי לנקום במנהל העבודה שנטל את תומתי, רציתי לנקום בכל אלה שעסקו במכירתי, רציתי לנקום בכל אלה שהתעללו בי, רציתי לנקום במין הגברי כולו באותה שעה. והאיש שלתומו שילם עבורי היה לי אך קורבן מזדמן בלבד. נטלתי מעל השולחן סכין, ותקעתי אותה עמוק לתוך ביטנו של האיש.

"האיש נרתע מעלי, ונפל לרצפה. הסכין נותרה בידיי, ואני מיהרתי להצטנף בפינה. הוא זחל אל הדלת ובקושי רב הצליח לפתוח אותה, לפני שהתמוטט במסדרון. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שני שוטרים שמובילים אותי עירומה, כבולה בידיי מאחורי גבי, החוצה מן המלון ומשליכים אותי לתוך ניידת משטרה.

"בדרך אל תחנת המשטרה ניסו השוטרים לחקור אותי. הם דיברו אלי, ואני ניסיתי לענות להם. אבל אני לא הבנתי את מה שאמרו לי והם לא הבינו את תשובותי. נראה היה שכעסו עלי. הם עצרו את הניידת במקום מבודד, והוציאו אותי בכוח מתוכה. בזה אחר זה אנסו אותי על מכסה המנוע של הניידת. לאחר שבאו על סיפוקם השליכו אותי חזרה לתוך הניידת, והובילו אותי אל תחנת המשטרה. הייתי מבוהלת, מיואשת, חרדה ומטושטשת. אני זוכרת שבתחנת המשטרה נתנו לי שמיכה לכסות את מערומי. שוב ניסו לחקור אותי ללא הצלחה. לבסוף הושלכתי לתא מעצר שם ניתנו לי מכנסיים וחולצה ובו הושארתי למשך הלילה.

"הלילה זה לבדי בתא המעצר היה קשה מאוד. פחדתי מאוד מתוצאות המעשה שעשיתי. בחלומותי הוורודים ביותר לא קיוויתי שאוכל לצאת פטורה ללא כל עונש. אבל לא ידעתי איזה עונש מצפה לי. אי-הידיעה, המתח והחרדה עשו את שלהם. בנוסף, החל מפריע לי הגירוד הזה במפשעה שלי, זה שבגללו גילחת את השער שלי שם. אני חושבת שנדבקתי מאחד השוטרים שאנסו אותי בדרך, מפני שעכשיו אני נזכרת שאחד מהם היה מגרד לעצמו כל הזמן שם למטה. אינני זוכרת איזה מהם בא עלי ראשון. אני מקווה שהיה זה האחד הנגוע שהדביק אותי, ושאני הדבקתי חזרה את השני שבא עלי אחריו.

"למחרת בבוקר הובילו אותי לבית מעצר אחר, ושם שהיתי במשך השבוע בו נערך משפטי. ניתן לי תא בודד ואני בירכתי על כך. לא רציתי לראות איש, לא רציתי לדבר עם אף אדם. לפני פתיחת המשפט בא איש מהשגרירות הסינית לדבר איתי. יחד איתו בא עורך דין, ונציג השגרירות תרגם את דבריו. רציתי לספר להם את הסיפור שלי, כמו שאני מספרת לך כאן, מעל הדפים האלה. אבל הם כלל לא התעניינו בו. עורך הדין שאל אותי מספר שאלות, הנציג תרגם בעבורי את השאלות ואחר כך תרגם חזרה את תשובותי. אנסה לרשום כאן את מהלך הדו-שיח כמיטב זכרוני.

עורך דין: חושדים בך במעשה רצח. טוענים שדקרת אדם בליבו, והוא נפטר אחר כך בבית החולים. יש ממש בדבר?
לי-אן: כן, דקרתי אותו בסכין.
עורך דין: האם לפני שדקרת אותו בסכין הוא גילה כלפייך אלימות, האם היכה אותך, האם הכריח אותך לעשות משהו?
לי-אן: לא, הוא לא היה אלים, ולא הפעיל כלפיי כוח, ולא הכריח אותי בכוח לעשות שום דבר, אבל ...."
כאן קטע הנציג הסיני את דבריי, והם החליפו מספר מלים ביניהם.
עורך הדין: הם מאשימים אותך ברצח בכוונה תחילה, ומדברייך נראה שלא תהיה להם בעייה להשיג הרשעה. כל מה שאני יכול לייעץ לך הוא להודות באשמה, ולבקש את רחמי בית המשפט. לאחרונה התקבל בארץ חוק המאפשר להטיל עלייך עונש מוות. אם לא תודי באשמה ובכל זאת תורשעי, אין ספק שהעונש הזה יוטל עלייך. אבל אם תודי באשמה, ותחסכי את זמנו של בית המשפט, אני מקווה שיחוסו עלייך."

"רציתי לדבר, רציתי להסביר, רציתי ... אבל שום מלה לא יצאה מפי. ישבתי שותקת המומה מדבריו. לבסוף דיבר הנציג הסיני:
'משתיקתך אני מבין שאת מסכימה. עורך הדין יודה בשמך באשמה, ויבקש את רחמי בית המשפט. אני כשלעצמי אין בי כל חמלה כלפייך, את מוציאה שם רע למדינה.'
שתקתי. לאחר דבריו אלה של בן ארצי לא היה לי להוסיף מאומה.

"בתוך מספר ימים נערך המשפט שלי שארך שתי ישיבות קצרות בלבד. בישיבה הראשונה הוקרא כתב האישום והתרגום שניתן לי היה מקוצר ולא הכיל את כל הפרטים שאתה תרגמת. נשאלתי ע"י ראש חבר השופטים האם אני מודה באשמה. רציתי לקום ולדבר עם בית המשפט, למסור להם את גרסתי המלאה, אבל עורך הדין הביט בי במבט חמור, ואני פחדתי שאם אדבר ארגיז את השופטים יתר על המידה. בראש מורכן אמרתי 'כן' והודיתי באשמה. השופטים הרשיעו אותי מיד בדין, והודיעו שגזר הדין יינתן ביום אחר. עורכי הדין של הצדדים התבקשו להגיש בכתב את הטיעונים לעונש.

"נלקחתי חזרה לתא המעצר שלי, ולאחר יומיים הובאתי שוב בפני בית המשפט. גזר הדין היה קצר, והנציג הסיני תרגם לי אותו מיד. בית המשפט גזר עלי עונש מוות בזריקת רעל, שיוצא לפועל בדיוק בעוד שבועיים ימים. כששמעתי את גזר הדין התמוטטתי ואיבדתי את הכרתי. כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי כבולה בידיי וברגליי בתוך מכונית האסירים שהביאה אותי לכאן. דקות מספר לאחר שעברה המכונית את שערי הכלא, הובאתי ישירות אל משרדך."

המשך יבוא ....