הגהנום כבר פה

ביום שני בשעת בוקר מוקדמת, כעשרה ימים לאחר בואה של לי-אן בצל קורתנו, נכנס למשרדי מנהל הכלא.
"יש לי חדשות בשבילך", כך אמר, ותיקן: "בשבילכם."
"מה?", שאלתי ולא ידעתי לאיזה סוג של בשורות לצפות.
"השלטונות הסיניים הגישו בקשת הסגרה רשמית. הם מעוניינים שהאסירה תוחזר לידיהם, והם מתחייבים להוציא לפועל את גזר הדין בתוך 24 שעות מרגע הגעתה לסין." כך הכריז ברשמיות.
"איזה נימוק הם נתנו לבקשת ההסגרה?", שאלתי.
"הם מבינים שמדינת ישראל איננה ערוכה לביצוע גזרי דין מוות, והם רוצים לחסוך מאיתנו את הטרחה. אני אעשה כל מאמץ שתקבל את השכר שהובטח לך כך או כך."

הבטתי בו בתדהמה. לבסוף, לאחר כדקה או שתיים של שתיקה אמרתי:
"ראשית, בוא נתחיל בכך שאם זה עניין של כסף, אני מוותר על כל תשלום שמגיעי לי. הן לגבי הימים שכבר הייתי כאן, הן לגבי הימים הבאים, והן לגבי הפעולה המיוחדת שעלי לבצע."
המנהל הביט בי ושתק.
"שנית, לדעתי הסיבה העיקרית בגללה הם רוצים בהסגרתה, היא על מנת להתעלל בו עוד, מעבר לגזר הדין שקיבלה."
"למה כוונתך?" שאל.
"ובכן, ייתכן ואינך יודע, אבל בסין הנוהג הוא שהאסירים המוצאים להורג 'תורמים' את איבריהם להשתלה. המלה 'תורמים' במירכאות, כי אף אחד לא טורח אפילו לשאול אותם לדעתם. הם מוציאים אותם להורג, באופן שלא יפגע באיברים הנחוצים. למשל, אם נחוצות להם קרניות העיניים - הם יורים בקורבן בחזה. ואם הם זקוקים ללב או לריאות - הם יורים לו כדור בין העיניים."
"מאיפה אתה ממציא את זה?", שאל בתדהמה.

הסתכלתי עליו וצחקתי.
"אלה חדשות ישנות מאוד. הם התפרסמו כבר מזמן בכתבים רפואיים של השתלות איברים. אתה זוכר אם ז'אקו, האסיר שהיה חולה כליות ונזקק לדיאליזה שלוש פעמים בשבוע? ובכן, בזמנו בדקתי בעבורו את האפשרות לעבור השתלת כליה. וכך עליתי על הסיפור הזה. אבל אם אתה לא ממש מאמין לי - אין לך דבר יותר פשוט מזה. תיכנס לרשת למנוע חיפוש, נאמר גוגל, ותקליד שם שלוש מילים: 'china execution organ', מיד יעלו מאות אלפי קישורים. לך תבדוק, אל תסמוך על דברתי."
"טוב, בכל מקרה, משרד המשפטים עדין לא נתן את תשובתו. הם אמרו שהם מחכים להמלצתי."
"אתה יכול למסור להם בשמי ככה - באופן הכי רשמי שאפשר. תגיד להם, שאם מישהו חושב להוציא את לי-אן מכאן, על מנת להסגיר אותה לסין, הם יוציאו אותה מכאן חיה, רק על גופתי המתה."
"תשמע, תירגע", מיהר המנהל להסביר, "זאת רק הבקשה שלהם. הרעיון עלה ובאתי לספר לך. ככל שזה תלוי בי, אני אמליץ להשאיר את הסידור המוסכם על כנו, כולל התשלום שסיכמנו."
"מצויין", השבתי לו, "אתה תעשה את העבודה שלך, ואני אמשיך לעשות את עבודתי."
בזאת הסתיימה שיחתנו, והוא קם ויצא מן החדר.

חככתי בדעתי האם לספר ללי-אן על בקשת ההסגרה הסינית. לבסוף החלטתי שחובתי לספר לה, ולאפשר לה להביע את דעתה בפני. כתבתי לה שהממשלה הסינית ביקשה את הסגרתה לסין, וכי הם מתחייבים להוציאה להורג שם בתוך 24 שעות מרגע הגעתה. ציינתי בפניה שאם יוחלט להסגירה ייתכן והתהליך יימשך זמן מה, וכך תידחה הוצאתה להורג בשבוע שבועיים. לא כתבתי מה היתה הסיבה הרשמית לבקשת ההסגרה, ולא ציינתי את הסיבות האמיתיות שבהן חשדתי. גם לא כתבתי לה שכבר הבעתי את דעתי בפני מנהל הכלא.

ירדתי לתאה כדרכי בכל בוקר, כבלתי אותה כרגיל והעלתי אותה למשרד. שם הסרתי מעליה את האזיקים ואפשרתי לה לגשר לחדר האמבטיה כמנהגה בכל בוקר. לאחר שיצאה ישבה לאכול את ארוחת הבוקר שלה, וכשהגיעה לשתות את הקפה הצטרפתי אליה. הגשתי לה את הדף שהכנתי לפני שירדתי להביאה. היא קראה את הדברים בשקט, ובסיומם, ביקשה ממני עט. נתתי לה. היא שרבטה מספר סימניות בהמשך הדף, כתשובה לדברי. קראתי אותן כך:

"נגזר עלי למות, והמועד המדוייק איננו חשוב לי. אינני רוצה לראות אף אדם מלבדך, עד יום מותי."

רשמתי לה תשובה:
"אני לא אתן להם לקחת אותך."

בתגובה, לקחה את כף ידי, קירבה אותה לשפתיה, והצמידה את שפתיה לכף ידי לדקות ארוכות.

המשך יבוא ...