הגהנום כבר פה

למחרת, ביום שלישי, קמתי ממיטתי עם כאבי גב. העלתי את לי-אן למשרדי לשגרת הבוקר שבסיומה, בניגוד לנוהגנו בימים האחרונים, השבתי אותה לתאה. היא העלתה על פניה סימני פליאה, אבל לא הוציאה אף הגה מפיה. כאב לי הגב, ולא היה לי כוח לכתוב ולהסביר לה. בצהריים הבאתי לה את ארוחתה אל התא, והמתנתי שם בדממה עד שסיימה לאכול אותה. באותו יום לא כתבה לי לי-אן דף כהרגלה.

לקראת הערב באתי שוב לתאה והוצאתי אותה. הובלתי אותה כבולה את המשרד ושם שלחתי אותה אל חדר האמבטיה. הפעם שהתה שם זמן קצר יותר מהרגיל, כנראה הרגישה שאולי אין לי סבלנות לחכות לה זמן רב מדי. היא מיהרה לפשוט מעליה את המגבת וללבוש חזרה את בגדיה. אחר כך התיישבה ואכלה את ארוחתה בדממה. כל אותו זמן ישבתי ליד שולחן הכתיבה והתבוננתי בה בשקט. לאחר שסיימה קמתי ממקומי, ניגשתי אליה, וחיברתי את האזיקים על רגליה. הפעולה הזאת הצריכה אותי להתכופף, והסיבה לי כאב נוסף בגבי. לי-אן הבחינה בקושי שלי, וביקשה ממני רשות לכתוב לי משהו לפני שאכבול גם את ידיה. הובלתי אותה את השולחן ונתתי בידה דפים ועט.

"כואב לך הגב?" רשמה לי בשאלה.
"כן", עניתי בהנהון ראשי. והיא המשיכה וכתבה:
"אמי המאמצת היתה מטפלת באנשים בכפר. למדתי ממנה את מומחיותה. תרצה שאעסה לך את הגב?"

הבטתי בה שניות מספר, חוכך בדעתי האם להסכים להצעתה. זה לא היה נאות, זה לא היה אתי. אבל באותו זמן היה נדמה לי שכבר עברנו את הגבול הזה אני והיא - והסכמתי. הובלתי אותה חזרה אל המיטה ושם פשטתי את חולצתי, אולם נותרתי בטי-שירט הלבן ששימש לי גופיה. פתחתי את אחד האזיקים שלקרסוליה, וקשרתי אותו סביב רגל המיטה. כך אפשרתי לה חופש תנועה רב יותר, אם כי נותרה כבולה לרגל המיטה ולא היתה יכולה לברוח. נשכבתי על בטני על גבי המיטה, והפקדתי את גופי בידיה.

ידיה הענוגות עברו על גבי, מלטפות, לוחצות, מעסות, לשות, דוחקות, מרפות ומשחררות. שעה ארוכה עמלה על גבי וכאבי הגב חלפו להם. רציתי לקום מן המיטה אולם היא לא איפשרה לי. היא המשיכה לעסות גם את צווארי, ראשי ורקותי. שעה ארוכה המשיכה במעשיה משחררת את כל המתחים שבפלג גופי העליון. היא לא הציעה, ואף אני לא ביקשתי שתיגע בי במקום כלשהו בפלג גופי התחתון. חלפו לפחות שעתיים בהן טיפלה בי כך במסירות וללא ליאות. תנומה נפלה עלי ונרדמתי.

השכם בבוקר התעוררתי בבהלה. שכחתי להחזיר את האסירה לתאה, ומי יודע איזה בלגן ייצא מזה. אם היא בכלל עדין כאן, אם לא הסתלקה לה בינתיים. שכבתי על בטני ופני מופנות אל הקיר מכוסה בשמיכה בה כיסתה אותי כנראה במהלך הלילה. הסתובבתי על צידי השני ופקחתי את עיניי. לי-אן שכבה על שמיכה שפרשה על הרצפה, לצד מיטתי. גופה היה מכוסה בשמיכה נוספת, ורגלה היתה עדין אזוקה לרגל המיטה. נשמתי לרווחה.

הצצתי בשעוני. השעה היתה חמש לפנות בוקר. לא היה כבר טעם להחזירה לתאה, ומסע בשעת בוקר כה מוקדמת יעורר רק חשדות. הבחנתי שנרדמתי ונעליי עדיין לרגליי ועתה הפריע לי לחצן להירדם שוב. לא רציתי להעירה, ועל כן, בעדינות רבה משכתי אלי את כפות רגליי וחלצתי מהן את הנעליים. הסרתי את הגרביים והנחתי את נעליי וגרביי בשקט למרגלות המיטה. נשכבתי על גבי וניסיתי להירדם שוב.

שמעתי רחש מצד מיטתי. הבטתי הצידה וראיתי שלי-אן קמה ממשכבה, והביאה את עצמה למרגלות מיטתי. שם כרעה על ברכיה על הרצפה, ונטלה בידיה את אחת מכפות רגליי. בשתי ידיה עיסתה את כף הרגל, לוחצת בנקודות לחיצה סודיות. מומחיותה היתה רבה. העיסוי לא רק ששחרר מתחים בכפות רגליי, אלא גם עזר לפרק מתחים נוספים שעדיין נותרו בגבי מאמש. התענגתי על הטיפול שנתנה לי, ושתקתי.

המשך יבוא