יום רביעי בבוקר. עוד יומיים נשארו לה, נשארו לנו. למחרת בחצות הלילה עלי לבצע את תפקידי. החלטתי להנעים עליה את היומיים הללו ככל האפשר. קמתי ממיטתי והתרחצתי בזריזות. הותרתי אותה כבולה אל רגל המיטה ומיהרתי לחדר האוכל לקחת עבור שנינו מצרכים. חזרתי ומצאתי אותה יושבת לצד המיטה, ממתינה לי. התרתי אותה ושלחתי אותה לאמבטיה. לאחר רחצת הבוקר התיישבנו שנינו לאכול את ארוחת הבוקר בצוותא. לקראת סיום הארוחה קמתי וניגשתי להביא את קנקן התה מעל הכירה החשמלית ששמרה על חומו. ניגשתי אליה ומזגתי תה לכוסה. אחר כך הנחתי את הקנקן על השולחן, וליטפתי בידי את ראשה. היא הצמידה את ראשה לידי.
המשכתי וליטפתי את שערותיה ואת לחיה. זה היה ליטוף אבהי, לא אירוטי. היא אהבה את המגע שלי, ולא רק שלא נרתעה ממנו אלא אף חיפשה אותו. בכל פעם שעברה כף ידי ליד שפתיה, נישקה אותה שוב ושוב. לא רציתי ללכת מעבר לזה. במשך הכמעט שבועיים שהיינו יחד התפתחו בי כלפיה רגשות שיכולתי לכנותם בשם: אמפתיה, חיבה, הערכה, אהדה. אבל היו בי עוד רגשות אחרים אותם ניסיתי להחניק ובהם לא העזתי לגעת.
המשכתי ללמדה עברית באותו יום. עד כה נהגנו לשבת משני עבריו של שולחן הכתיבה. אני בכורסת סגן המנהל, והיא באחד מכיסאות האורח. באותו יום ישבתי גם אני מצידו האחר של השולחן, לצידה, לידה, כאילו שנינו שווים. למרות שהמועד הלך והתקרב, לי-אן היתה שמחה ומאושרת ביום הזה. מדי פעם נגעו ידינו זו בזו, או שהייתי מחליק את ידי על שערה בעדינות. היא קיבלה ברצון את המחוות שלי. לקראת הצהריים התקשרתי בטלפון למטבח, וביקשתי שיביאו לי שתי מנות למשרד. האחראי על המטבח היה מיודד איתי ושלח לנו כמות אוכל המספיקה לחמישה אנשים. לאחר ארוחת הצהריים ביקשה שאתן לה דפים ועט, וכתבה עליו שיר. הפעם השתמשה בשפה עשירה יותר, וללא עזרתה לא הייתי מצליח לפענח את הכתוב. לאחר מספר שעות היה בפני התרגום הבא:
"פרח לוטוס בביצה גדל
מה לבנים ועדינים עליו
נשמר מכל משמר
"ביד אכזרית נקטף
ביד איש בן בליעל
נגזל ונמכר לאנשי חמס
"מיד ליד הועבר
רק את יופיו חמדו סוחריו
אך בריחו - איש לא רצה
"עד שהושלך כאבן דוממת
כחפץ שאיש לא אבה
ובאין בו עוד חפץ - יקמלו עליו
"לו אך עבר שם איש
נער, בחור או זקן
ולו אך את הפרח - נטל לידיו
"לו רק פעם אחת
לתוכו שאף אותו והריח
כי אז קמל הפרח - בשמחה."
אחזתי בידי האחת את הדף עם הסימניות הסיניות, ובידי האחרת את הדף המתורגם. ולא נותרה לי יד נוספת, למחות את הדמעות מזוויות עיניי.
נזכרתי במשימה שעלי לבצע למחרת. הביטחון העצמי שלי התערער. כבר לא הייתי בטוח שאוכל לבצעה. לא רק מפני שלא יכולתי לעשות זאת בעצמי, אלא שלא הייתי בטוח שאני מוכן לאפשר גם למישהו אחר להחליף אותי, ולבצעה במקומי. התחלתי לחשוב שאולי טעו השופטים שחרצו את גזר דינה. אולי, למרות המעשה שעשתה, לא זה העונש המגיע לה. אלא שידעתי, שהסיכויים להגיש ערעור בשלב כה מאוחר אפסיים לגמרי. דינה נגזר וגורלה נחרץ ואין לאל ידי לעשות דבר על מנת לבטל את רוע הגזרה.
המשך יבוא ...
לפני 15 שנים. 28 במאי 2009 בשעה 10:22
