ליטפתי את גופה הרך והענוג ששכב מעלי. השמש כבר זרחה על היום האחרון בחייה. התענגתי על מגע המשי הרך של עורה, והיא מתוך שנתה מלמלה מילות התפנקות כאלה. רציתי להמשיך להתענג איתה במיטה, אבל לא היה עוד זמן. היום הזה המסתיים בחצות קצר והמלאכה מרובה. הערתי אותה וניסיתי להקים אותה מעלי. היא חייכה אלי ונתנה לי נשיקה. חיבקתי אותה אלי חזק חזק, נישקתי אותה אינספור נשיקות, ואז שחררתי. הקמתי אותה וקמתי בעצמי. היינו שנינו עירומים, אבל לא התביישנו זה מזו וזו מזה.
מיהרתי לחדר האמבטיה, וצחצחתי את שיניי. זירזתי גם אותה להתרחץ ולהתלבש ובעודה מצחצחת את שיניה הלבשתי גם אני. היא יצאה מהאמבטיה כולה רעננה וזוהרת. מסרתי לה את בגדיה והיא לבשה אותם. לקחתי את האזיקים וכבלתי את רגליה. ראיתי בעיניה מבט של השלמה. אחר כך כבלתי גם את ידיה מאחורי גבה. היא השפילה את ראשה, ומצב הרוח הטוב שהתעוררה איתו התחלף למצב רוח מהורהר. לא היה לי זמן לשוחח איתה. חיבקתה אותה שוב והצמדתי אותה אליי, למרות שנענתה לחיבוק שלי, היא שיתפה פעולה באופן פסיבי בלבד. נשקתי ללחיה ואחר כך הובלתי אותה החוצה מהמשרד, והורדתי אותה אל תאה.
לאחר שהתרתי את הכבלים ממנה השארתי אותה שם, והלכתי להביא לה את ארוחת הבוקר. הותרתי את המגש עם האוכל בתא, ונפניתי לצאת מהתא. היא הרימה את פניה אלי בשאלה. אמרתי לה: 'אחזור מהר ככל שאוכל' אבל לא הייתי בטוח שהיא מבינה את דברי. אגרפתי את ידי הימנית והנחתי אותה על צידו השמאלי של החזה שלי. היא חייכה אלי חיוך קל, וחזרה על אותה מחווה.
השעה היתה כבר שמונה וחצי, ומנהל הכלא היה בחדרו. דפקתי בדלת ומיהרתי להיכנס עוד לפני ששמעתי את התגובה.
"בוקר טוב", ברך אותי בהפתעה.
"בוקר טוב", עניתי לו והמשכתי: "תשמע, התפקיד שלי קרוב לסיומו. אני אבצע אותו כפי שהוסכם. אפילו יותר מזה, אני אלווה את האמבולנס שייקח את גופתה לקרימטוריום, ואוודה שהיא מגיעה לשם. אבל אני לא רוצה להתעכב, אני רוצה שהכל יתבצע כמו מכונה משומנת לגמרי."
"אין בעיה", השיב לי, "תארגן את הדברים לפי ראות עינייך, והצוות יתן לך שיתוף פעולה מלא."
"יפה", אמרתי, "ואני צריך לצאת עכשיו כדי להשלים את הסידורים האחרונים. אז תמנה בינתיים מישהו שישגיח עליה עד שובי."
"לכמה זמן אתה רוצה לצאת?" שאל.
"למספר שעות", עניתי, "אשוב עוד לפני הצהריים."
"אני אמנה את עצמי להשגיח עליה עד אז", אמר.
"מצויין", השבתי, "להתראות בינתיים." ויצאתי מהמשרד.
נסעתי לקרמטוריום. אחד העובדים שם היה רופא לשעבר, שהורשע בביצוע השתלות בלתי חוקיות וישב אצלנו בכלא לאחר שנשלל שגם נשלל ממנו הרשיון לעסוק ברפואה. במשך שלוש השנים ששהה איתנו עבד איתי במרפאה. אומנם באופן פורמלי הועסק כפקיד, מאחר ולא היה יכול למלא תפקיד טיפולי של רופא אך אני כמובן התייעצתי איתו בנוגע לאבחנות בכל פעם שהיה צורך בכך. פעם אחת אפילו סייע לי לבצע החייאה באסיר מבוגר שלקה בהתקף לב וכך עזר לי להציל את חייו. על כל פנים, הוא היה אסיר תודה לי על הג'וב שנתתי לו, בעוד חבריו לתא עבדו במכבסת הכלא או במטבח.
חסכתי ממנו את הפרטים, והבעתי בפניו את בקשתי בקצרה. למרות היות בקשתי יוצאת דופן במיוחד, הסכים לסייע בידי, בזוכרו לי לטובה את היחס שהפגנתי כלפיו בעת מאסרו. לאחר שסיימתי את עיסוקי במקום הודיתי לו והסתלקתי משם. המשכתי ונסעתי לאחד מבתי המרקחת שאיתם הייתי בקשר. הרוקח העמיד הפעם סימני שאלה ואני נאלצתי לספר לו שפרשתי מעבודתי, ואני מועסק עכשיו באוניברסיטה במחלקה העוסקת בניסויים בבעלי חיים. מכרתי לו סיפור כאילו שיש לנו ניסוי דחוף, ואין זמן לערוך רכש מסודר כרגיל. נראה שרצה לעזור לי, ורק חיפש תירוץ לחרוג מהנוהל המקובל. שילמתי לו סכום כפול מזה שדרש, ומיהרתי להסתלק משם עם הסחורה.
משם פניתי לחנות לבגדי נשים, בה רכשתי מכנסיים שחורים וסווטשירט לבן. עברתי בחנות של אוכל מזרחי, וקניתי חומוס, טחינה, סלטים פיתות, קובה ושווארמה. מיהרתי לחזור אל הכלא, ואל לי-אן שהמתינה לי בתאה. הוצאתי אותה לי-אן והעלתי אותה אל המשרד. את השווארמה נתנו לי בתוך מגשית מאלומיניום והיא שמרה על חומה. פרשתי את כל האוכל שהבאתי איתי על השולחן, והזמנתי אותה להצטרף אלי לארוחה. היתה לה זאת הפעם הראשונה שאכלה מה שאנחנו קוראים לו אוכל מזרחי, שבעבורה הוא מערבי כמובן. בתחילה היה לה מוזר לאכול בידיים, לנגב את הפיתה בחומוס, בטחינה ובסלטים, אבל אחר כך התרגלה. גם המזלגות מפלסטיק בהם השתמשנו לאכול את השווארמה היו לה מוזרים. בסין למדה לאכול במקלות אכילה, ובכלא, משיקולי בטיחות, לא ניתנו לאסירים כלי סכו"ם מלבד כפות. הטעמים היו לה מוזרים קצת, אבל היא אכלה ברצון, ולאחר כחצי שעה לא נותר בצלוחיות הפלסטיק שום דבר. לאחר סיום הארוחה נתתי לה לנוח מעט בכורסה, ושמתי דיסק של מוזיקה רגועה.
המשך יבוא...
לפני 14 שנים. 3 ביוני 2009 בשעה 9:16