הגהנום כבר פה

אחר הצהריים עבר עלינו בשלווה. חששתי שעלולים לבוא אלינו מבקרים של הרגע האחרון, ולא רציתי לחרוג מכללי ההתנהגות הנאותה. לי-אן ישבה באחת הכורסאות, מכונסת בעצמה והאזינה למוזיקה. אני ערכתי את הסידורים האחרונים, עברתי על כל הרישומים הרשמיים שערכתי במשך השבועיים האחרונים, מלאתי את הכל הטפסים הנחוצים וחתמתי בכל מקום שהיה צורך בכך. טופס נוסף מלאתי, עם פרטיה של לי-אן, ועם הפרטים שלי, של הפאראמדיק המחליף ושל מנהל הכלא - שלושתינו נהווה את הוועדה שתאשר את הוצאתה להורג ואת מותה כפי שנקבע בגזר דינה. מה שעוד נותר למלא בטופס היה רק התאריך, השעה ושלוש חתימות לאשרור.

דילגתי על ארוחת הערב של שעה שש, ולי-אן לא העירה על כך מאומה. בשעה שמונה התקשרתי למסעדה סינית בעיר הסמוכה, והזמנתי טייק-אווי. התחייבתי לשלם במזומן וביד נדיבה. הזמנתי אגרולים, סלט עוף קר, דים סאם, מרק וונטון, מרס תירס, קוביות עוף באגוזים, בקר פיקנטי, תה ירוק ופירות מטוגנים ברביכה. ביקשתי במפורש לצרף לי שני זוגות מקלות אכילה. לי-אן שמעה את שיחתי, ובהכירה חלק מהמלים בהן השתמשתי הבינה את מטרת השיחה. היא חייכה אלי חיוך תודה.

לקראת השעה תשע בערב הגיע השליח ובידיו ההזמנה. העדפתי לשלם לו במזומן מכספי הפרטי, כעין מתנת פרידה אישית ממני ללי-אן. ערכתי את המאכלים על השולחן, והזמנתי את לי-אן לאכול. למרות שלא אכלה ארוחת ערב היא לא היתה רעבה במיוחד. כנראה שהזמן ההולך ומתקצר השפיע על התיאבון שלה. אבל על מנת להראות לי את הכרת התודה שלה על המחווה שעשיתי, טעמה לפחות מעט מכל מנה. האדרנלין שזרם בעורקי גם הפחית גם את התיאבון שלי, וכך נותרה יותר ממחצית האוכל בכלים בהם הובא.

בשעה עשר, לאחר ארוחת הערב, ובהיותנו שותים כוס תה ירוק, ביקשה ממני לי-אן בפעם האחרונה דפים ונייר. נתתי לה, ועמדתי לקרוא את דבריה תוך כדי כתיבה. היא ביקשה ממני לאפשר לה לכתוב בפרטיות, ואני נעניתי לה. בעת שישבה וכתבה את מילותיה האחרונות, סידרתי את החפצים האישיים שלי בקרטון, ונשאתי אותו למכוניתי. לא הייתי אמור להשאירה לבדה. בוודאי לא שבשעה כזאת. אבל מיהרתי, ולא היתה לי ברירה. חזרתי תוך דקותיים והיא עדיין ישבה ליד השולחן וכתבה. לאחר שסיימה, קיפלה את הדף פעמיים, ועליו כתבה: 'לפתוח לאחר המוות'. בידיים רועדות הגישה לי את הדף המקופל. הבנתי מיד את משמעות הסימניות שעל הדף המקופל. הנהנתי בכובד ראש, והכנסתי את הדף לכיסי. כמובן שלא התכוונתי להפר את אמונה, ולקרוא אותו מוקדם מדי.

השעה היתה כבר אחת עשרה. הוצאתי מהשקית את המכנסיים והחולצה שקניתי ונתתי לה. היא ביקשה את רשותי להיכנס לחדר האמבטיה, ואני הנהתי בראשי אבל סימנתי בידי על השעון. היא הנהנה בלי לומר מלה. לאחר כעשרים דקות יצאה, כשהיא לבושה במכנסיים ובחולצת הגולף. נראה שהבינה כי השעה לא מתאימה להיראות בפני בעירומה. שערה השחור היה לח מהאמבטיה האחרונה שלה, ופעם נוספת קלעה אותו בצמה עבה וארוכה. יותר מאוחר, לאחר שאפשיט מעל גופה את הבגדים, אראה כי לבשה גם זוג תחתונים חדש, ששמרה לעצמה לעת הזאת.

לי-אן ישבה על קצה כיסא, ממתינה בקוצר רוח. ישבתי על כורסת סגן המנהל במרחק שלושה מטרים ממנה. דימיתי שאני יכול ממש לשמוע אפילו ממרחק זה את הולם ליבה. בשעה אחת עשרה ושלושים נכנס למשרד מנהל הכלא, מלווה בפאראמדיק המחליף. קמתי ממקומה, וגם לי-אן קמה. לבשתי חלוק לבן, ניגשתי אליה והנחתי את ידי על כתפיה, והובלתי אותה לכיוון דלת המשרד. החלטתי שמאחר ואנו שלושה גברים המלווים אותה, אין שום סכנה שתברח מאיתנו, ועל כן מיותר לכבול אותה הפעם. לי-אן צעדה אל מותה חופשיה.

הובלנו אותה חזרה לתא ההמתנה, ששימש בשבועיים האחרונים כתא המגורים שלה. בתא זה גם יבואו חייה אל קיצם. פרשתי על המיטה סדין לבן שהבאתי מהמרפאה והשכבתי אותה על גבי המיטה. כבלתי את ידיה ורגליה ברצועות עור כך שלא היתה יכולה יותר לזוז ממקומה. השעה היתה עשר דקות לפני חצות. כיסיתי את לי-אן בסדין לבן נוסף. פתחתי את הערכה שקיבלנו יום קודם ממשרד הבריאות. הוצאת מתוכה את צנתר עירוי עם שני כניסות, והחדרתי את מחט היציאה שלו בעדינות אל וריד היד השמאלית שלה. הצנתר התמלא עד מהרה בדמה, ורק הגומיות שבקצה שני הצינורות חסמו את זרימתו החוצה. אחר כך שאבתי לתוך מזרק מנה של סודיום פנטוטל ותקעתי את מחט המזרק לתוך אחת הגומיות. בתוך הערכה נח גם בקבוק של ציאניד. לקחתי מזרק נוסף ושאבתי מתוכו מספר סמ"ק, והנחתי את בקבוקון הציאניד בצד. תוך כדי הפעולה הזאת הסתובבתי, כך שגבי היה אל שני האחרים שבחדר, ובאותו רגע הנחתי את מזרק הציאניד בכיס החלוק שלי, והוצאתי משם מזרק זהה שהיה ממולא ברעל קורארה. אותו רעל קטלני ומהיר שפותח ע"י האינדיאנים ביערות הגשם של האמאזונס, ומזה מספר עשורים שימש במינונים הרבה יותר קטנים גם ברפואה. אבל המינון שבמזרק שלי לא היה קטן, אלא כזה שיביא למותה בתוך מספר שניות קטן.

ביד רועדת תקעתי את מזרק הקורארה אל תוך הגומיה השניה. השעה היתה חמש דקות לחצות. הכל היה מוכן. מנהל הכלא עמד ביד מקופלת והביט בשעון כל הזמן. היה לו כנראה חשוב לדווח כי ההוצאה להורג הראשונה עליה הוא מפקח תתבצעה בדיוק כמתוכנן. בשתי דקות לחצות סימן לי להזריק את חומר ההרדמה. לחצתי על המזרק המכיל את הפנטוטל, והזרקתי את החומר לגופה. בשניות האחרונות לפני שעצמה את עיניה הבטתי אליה והיא הביטה אלי. ראיתי בעיניה המון דברים, אבל בעיקר ראיתי בהן שלווה.

בחצות בדיוק סימן לי המנהל שוב. לחצתי על המזרק השני, והזרקתי את כל מנת הרעל לגופה. תוך שניות אחז השיתוק בגופה, נעצרה נשימתה, נדם דופק ליבה. מבחינה קלינית היא היתה לגמרי מתה.

המשך יבוא...