הגהנום כבר פה

הגעתי אל ביתי. פתחתי את החניון בשלט הרחוק, ונהגתי את מכוניתי פנימה. סגרתי את הדלת היורדת בעזרת לחיצה נוספת על השלט, כיביתי את המנוע ויצאתי מהרכב. הוצאתי את לי-אן מהמכונית ונשאתי אותה על ידי פנימה לביתי. היא היתה עדיין תחת השפעת הסם המרדים, וגופה היה רפוי ורך לגמרי. הדופק והנשימה היו סדירים. הבאתי אותה לאחר מחדרי השינה בבית והשכבתי אותה שם על המיטה. מחדרי הבאתי פיג'מת טריקו והלבשתי אותה. כיסיתי אותה בסדין, ועמדתי לצאת מהחדר. אבל לפני כן, ליטפתי את פניה בכף ידי, החלקתי על שערותיה, ונשקתי למצחה.

מספר שעות אחר כך התעוררה.
"אתה כאן", מלמלה.
"כן", השבתי.
"אתה לבוא מהר", הוסיפה.
"מהר לאן?", שאלתי.
"כאן", ענתה.

היא היתה עדיין רדומה קצת, והחלטתי לדחות את בירור העניין לאחר כך. בינתיים הסתפקתי בלשבת לצידה על המיטה, וללטף את פניה. היא הצמידה את ראשה לכף ידי, התרפקה עלי, נשקה את ידי, וגם ליטפה את גב היד שלי באחת מכפות ידיה.

היא הלכה והתעוררה עוד. ביקשה לשתות מים. הבאתי מהמטבח בקבוק מים ושתי כוסות, ומזגתי לה. עזרתי לה להביא את הכוס לפיה ולהרטיב את שפתיה.
"איפה כאן"? שאלה.
"אני בית", עניתי.
"איך?" שאלה.
"אחר כך" עניתי, וסימנתי חצי עיגול בידי.
היא חייכה אלי, לקחה את כף ידי בשתי כפות ידיה, ולחצה בכוח אל שפתיה.

יותר מאוחר הבאתי דפים ועט, על מנת שנוכל לכתוב זה לזו וזו לזה. כתבתי לה שזמן קצר לאחר שהזרקתי לה את הרעל, החלפתי את גופה בגופתה של מישהי שמתה, ולה הזרקתי חומר נוגד שסתר את פעולת הרעל. סיפרתי לה שהברחתי אותה אל ביתי, ושאף אחד לא יודע שהיא כאן. אף אחד לא מעלה בדעתו שהיא עדיין חיה.

"אז עכשיו אני האסירה שלך, כאן?" שאלה.
"לא, כמובן שאת לא אסירה", עניתי, "את חופשיה ללכת לכל מקום שתרצי, כלומר, אחרי שתחלימי."
"אין לי לאן ללכת", השיבה לי.

ביקשתי ממנה להסביר לי למה התכוונה מקודם, כשאמרה שבאתי מהר ל"כאן", ואיפה זה ה"כאן" הזה. היא כתבה לי כך:

"לפני שהזרקת לי את החומר הייתי שלווה. ידעתי שאני עומדת למות, אבל הלכתי אל מותי בשלווה. שני הדברים שקיוויתי להם קרו. גם אהבתי אותך ואתה אהבת אותי, וגם היית אתה זה שעומד לקחת את חיי. לך לבדך הייתי מוכנה לתת את חיי בכל רגע.

"אחר כך, ראיתי אור גדול וחזק, מאוד מסנוור. האור הזה משך אותי אליו, כאילו שנפלתי לתוך מנהרה. כל הזמן משך ומשך ומשך. לא יכולתי להסתכל בו, אבל גם לא העזתי להסתיר את עיניי בעזרת היד. הלכתי והתקרבתי אליו. פתאום הרגשתי שהוא נוגע בי. ואז באותו רגע קרה משהו מופלא מאוד. כל העול ירד ממני. אתה בוודאי תשאל איזה עול, ועל זה אני לא יודעת לענות. אבל זאת אותה הרגשה אחרי שמורידים בגד לוחץ או נעל לוחצת. כל עוד שזה על הגוף לא מרגישים את זה, אבל אחרי שמורידים מרגישים שחרור כזה. באופן דומה, מיד לאחר שנגע בי, הרגשתי שירד ממני עול גדול מאוד שרבץ עלי.

"הזיכרון שלי, המחשבות שלי, המעשים שלי, מה שאני עשיתי, מה שעשו לי, הכל כאילו יצא ממני. כאילו היה מונח על השולחן בצד. כאילו זה כתוב בספר שאני יכולה לקרוא, אבל זה כבר לא חלק ממני. לא היו לי מחשבות, הייתי ריקה, לבנה לגמרי. פתאום אחז בי רעד חזק מאוד, כי הרגשת הריקנות הזאת, היתה מאוד מאוד מפחידה.

"לפתע, כאילו הוכנסו לי חזרה כל המחשבות והזכרונות. כאילו שחזרתי אל עצמי. ואז האור התרחק ממני, או שאולי אני התרחקתי ממנו, ונפלתי חזרה במנהרה שדרכה באתי. כנראה שבדרכי חזרה נחבלתי, כי אני מרגישה מקומות כואבים בגופי, ובמיוחד בשני צידי החזה שלי.

"ואז בסוף הנפילה נעצרתי. ושם היתה מן תעודת מסע. אבל תעודה כפולה, של שניים. בצד אחד היתה התמונה שלי והיו רשומים כל הפרטים שלי. ובצד השני היתה התמונה שלך, והיו רשומים הפרטים שלך. אבל בעוד הצד שלי היה ברור, הצד שלך היה עמום ומטושטש. ולפתע הבנתי שזה מפני שאתה עדיין לא הגעת. וכשתגיע, ותצטרף אלי, הצד שלך יתבהר גם כן.

"ככה עבר זמן, ואתה לא הגעת. הבנתי שלא תגיע מהר, שאתה מתעכב בצד השני וייקח לך הרבה זמן להגיע. הייתי מוכנה לחכות לך כמה שצריך, בסבלנות, עד אין קץ. אחר כך, פתאום ראיתי אותך לידי, ושאלתי אותך האם הגעת. אבל זה היה כבר כאן, לא שם בצד השני."

הסיפור המופלא שלה הקסים אותי. לא ידעתי איזה חלק ממנו מציאות, איזה חלום ואיזה פנטזיה. אבל לא היה לי בכלל חשוב לברר את זה. התיישבתי על מיטתה כך שיכולתי להרים אותה לחיקי ולחבק אותה. לי-אן נצמדה אלי והתכרבלה בי כמו תינוקת בזרועות אביה. כך ספק ישבנו ספק שכבנו יחד שעות ארוכות עד אור הבוקר.

המשך יבוא ...