רסיסים

הרס עצמי זה דבר יפיפייה כשמסתכלים עליו מבחוץ, כשנותנים לו משמעות ונפח.

שהמילוי עשוי מחרמנות ותשוקה וחלומות שבורים.

זונה של השראה, של הרטיבות הזאת שיוצאת בדמות מילים מקצות האצבעות שלי...

הרטיבות הזאת שגורמת לי להתחנן לזין ולהיות עיוורת לכל השאר.

כלום לא קיים.

מבט, סטירה, חוטים כמעט בלתי נראים של רוק שנמתחים לך מהקצה של הזין לפה שלי.

את כל כך יפה ככה...

אחד המשפטים שאני הכי אוהבת, לא בהכרח כי אני חושבת שזה נכון, אלא כי זה אומר שהמקום הכי יפה שלי זה המקום הכי נמוך וסוטה ומלוכלך שלי.

הקול הרציני הזה שלך, סטירה אחת ועוד אחת...

הדמעות כבר צפות בלי שליטה, אני עוצמת עיניים ונכנסת פנימה.

אתה לא מפחיד אותי יותר.

הפחד שלי מתכווץ מול מה שצף לי בפנים, הרגשה, דפיקות לב ואין ספור מסיכות שמתוחות על הקירות של הכלוב שלי במוח.

זין מתוח בכוס ומסיכה מתוחה על הפנים, עוד קצת וכמות הנוזלים מכסה את הכל.

הכל מאבד משמעות.

תכניס אותי למשבצת הקטנה שלך, למחשבות הסוטות שלך, לתנוחת כריעה מולך.

לסגוד לך?

ממ לא יקירי, אני לא פה בשבילך, אני פה בשביל זין, כל זין, אתה לא חשוב, המוח שלך? האישיות שלך? האנושיות שלך?

אני אגיד לך מה שאתה רוצה לשמוע, אני אשכר אותך במילים, אני אטווה לך את הכל בהזמנה אישית.

עוד לא הבנת?

אתה משחק ואתה תמיד תפסיד, אתה פשוט משקר לעצמך וקורא לגמירות שלך, לזרע שלך שמטפטף מכל חור שלי ניצחון.

לחיי הניצחונות שלך, לחיי ההפסדים שלי.

כשדיברנו אז על הקעקוע שלי היית מופתע, לא הצלחת להבין למה, היית בטוח שאני מזיינת לך את השכל.
"נו די את צוחקת נכון?"
"הקעקוע רק מזכיר לי"
"מזכיר לך מה? למה את רוצה לזכור את זה בכלל?"
"כי יש דברים שאסור לי לשכוח"
ביקשת לגעת בקעקוע ולא רציתי, משהו במגע הזה כשאתה יודע את הסיפור מאחורי הכאיב לי.

המשכנו לדבר ובשלב מסוים הורדת את המכנס וזיינת לי את הגרון...

רק אחרי כמה דקות הבנתי בכלל שאתה בוכה.
"אתה בסדר?"
"לא"
הפסקתי הכל וחיבקתי אותך...
התנשקנו, הנשיקה הייתה ספוגה בטעם המלוח של הדמעות שלך והיה נדמה לי באותו הרגע שזאת הנשיקה הכי עצובה בעולם.