הרס עצמי זה דבר יפיפייה כשמסתכלים עליו מבחוץ, כשנותנים לו משמעות ונפח.
שהמילוי עשוי מחרמנות ותשוקה וחלומות שבורים.
זונה של השראה, של הרטיבות הזאת שיוצאת בדמות מילים מקצות האצבעות שלי...
הרטיבות הזאת שגורמת לי להתחנן לזין ולהיות עיוורת לכל השאר.
כלום לא קיים.
מבט, סטירה, חוטים כמעט בלתי נראים של רוק שנמתחים לך מהקצה של הזין לפה שלי.
את כל כך יפה ככה...
אחד המשפטים שאני הכי אוהבת, לא בהכרח כי אני חושבת שזה נכון, אלא כי זה אומר שהמקום הכי יפה שלי זה המקום הכי נמוך וסוטה ומלוכלך שלי.
הקול הרציני הזה שלך, סטירה אחת ועוד אחת...
הדמעות כבר צפות בלי שליטה, אני עוצמת עיניים ונכנסת פנימה.
אתה לא מפחיד אותי יותר.
הפחד שלי מתכווץ מול מה שצף לי בפנים, הרגשה, דפיקות לב ואין ספור מסיכות שמתוחות על הקירות של הכלוב שלי במוח.
זין מתוח בכוס ומסיכה מתוחה על הפנים, עוד קצת וכמות הנוזלים מכסה את הכל.
הכל מאבד משמעות.