ככה זה בא ממני

למה לפתוח בלוג?, מה פתאום לכתוב?, ככה בגיל 58 (עוד מעט, במזל בתולה).

כמעט שמונה שנים מאז התחלתי לכתוב סיפורים אירוטיים.
אין ספק שדרכם נחשפה פנמיותי אל הקוראים, חבויה בין מילות הסיפורים, שזירת מילים של דמיון ואמת גם יחד בעלילה הכתובה.

לא תכננתי כך את מהלך החיים, אבל לאט לאט גיליתי כי הכתיבה משחררת משהו מן הבפנים שבתוכי, החשיפה, הגם שלא תמיד בוטה וישירה היא, נותנת טעם נוסף שלא ידעתי אותו לפני שהתחלתי לכתוב סיפורים.

אבל לא נחשפתי רק החוצה, גם נחשפתי פנימה אל תוכי, מגלה סודות שלא ידעתי על קיומם, מגלה עולמות שהיו רחוקים ממני, מופתע מן התגלית.

מופתע ולעתים נסחף הלאה, אל הנגיעה בלא מוכר, לגעת ולו פעם אחת בחוויה האמיתית, להרגיש שאני חי טוב יותר עם עצמי, עם טעיותי, עם תשוקותי, לנסותולהשלים ולו במעט מן החסר לי.

ועכשיו כנראה שנזקק אני לעליית מדרגה, לשדרוג, לכתיבה חושפת יותר, אישית יותר.
לא חשוב על מה, על מה שיבוא לי לכתוב מבלי שאתן את הדעת למה בדיוק אני כותב את המילים.

בדרך כלל אומרים כי קשה יותר החשיפה הפנימית מאשר החיצונית, בעובדה היא שהרבה יותר קל היה לי לפני ימים רבים לחשוף מערומיי אל מול המצלמה, רק עכשיו אני מנסה לחשוף את התוך שבי, נהנה מן האנונימיות המגוננת עלי אל הציבור הרחב.
חושף עצמי גם אל מול המעטים שיודעים מי אני, נו, הרי אי אפשר להימלט מכולם.

כנאה שכך אני בנוי, ככה זה בא ממני...