לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ככה זה בא ממני

כותב החוצה מבפנים, עוד לא יודע למה...

לכל חוסר הגיון, יש את ההגיון שלו...
לפני 15 שנים. 15 באפריל 2009 בשעה 8:16

ממרחק הזמן והמקום אני חושב שאני יכול להתחיל להשתחרר ממועקת החרדה והדאגה שהייתה בי.

לא רגיל הוא בשבילי לעלות על גבעה, וכאילו שמסך טלביזיה ענקית לפני, לראות את הכוחות אי שם מרחוק מתקדמים מלווים בעשן הנפילות, לשמוע את הדי ההתפוצצויות ולדעת שהבן שם במקום ההוא שנלחמים בו.

ולדעת שהוא מבין אלה שהם ממש רצים קדימה.

וזה לא סרט, זו המציאות.

המועקה גדלה שבעתיים כשבשיחה חטופה מתברר כי אחד מחבריו שהיה בביתנו נפל והוא היה ממש קרוב ואולי רק במזל לא התחלפו היוצרות...

באיזה מקום אני חושב שמזל שהיה לי תפקיד לבצע שהעסיק אותי עד מאד, אחרת מי יודע איזה מחשבות טורדניות היו מתרוצצות בי...

ואחרי שקיווינו שישתחרר הוא חתם עוד שנה קבע.

אז עכשיו אני מתחיל להרגיש משוחרר קצת יותר ...

לפני 15 שנים. 2 בינואר 2009 בשעה 5:39

אומרים כי כאשר התותחים יורים, המוזות שותקות, אני לא יודע למה בדיוק מתכוונים כי אצלנו כאשר הפיצוצים נשמעים יש שדווקא עושים שמחות.

אצלנו כאשר שומעים את צעקת הרמקולים המכריזים "צבע אדום", עלינו לתפוס מקום הכי מוגן שיש ולחכות עד יעבור זעם.
ההיגיון והשכל מחייבים זאת.

אבל הרי כמו שאמרתי בתחילת דברי לא תמיד כשהתותחים יורים המוזות שותקות.

ולתמהים שביניכם השואלים למה בעצם מתכוון אני, הרי לכם תמצית העניין בקיצר נמרץ.

בעודי עומד במקלחת, לא מתחשב במצב המים החמור וקילוח המים החמים זולג על גופי בליטוף נעים, בה בעת יש עיסוק לכפות ידי.

האחת מלאת תחליב רחצה שמנוני במיוחד, מלטפת את איברי הלוך וחזור, מעצימה בי ריגושים ולאט אך בטוח מובילה אותי בדרך אל עונג האוננות המבורך.
ואוננות הרי מוזה היא לי.

השנייה, היא עוזרת לראשונה, גם היא מלאה בסבון החלקלק, מעצימה את הריגוש בליטוף אשכים ואצבעות שובבות בין פלחי הישבן.

בעודי רוקד את ריקוד האוננות, ברכי רועדות וגופי מתפתל נוכח הריגוש הגואה בי וכף ידי האמונה על ליטוף זקפתי מעצימה תנועתה נושקת לעור המגורה מובילה אותי אל נקודת האל חזור, לפתע מפלחת צעקה את האוויר, "צבע אדום, צבע אדום, צבע אדום".

15 שניות יש לי למצוא מחסה בטוח, אלא שאני, לא איכפת לי מכלום, שיזדיינו כולם, אני ממשיך ומשפשף שנאמר, "ההצגה חייבת להימשך".

וכך קורה כי בעת שנשמע קולו החזק והרועם של הקאסם שהתפוצץ, ממש באותו רגע מתרגש בי הפורקן הטוב וזרעי ניתז ממני והלאה במטחים מופלאים והמיית הקאסם היא כמוזיקת רקע לו.

ואני, כמי שאמור להיות מנחה ומוביל ביישובי לכללי התנהגות נכונה בעת הזו, עכשיו מבין טוב יותר את כוונת המשפט, "כאשר השמוק עומד, השכל בתחת".

קיבנימאט יא חמאסניקים, תקשיבו לי טוב ותפנימו, כאשר אני מאונן אתם עם הקאסמים שלכם לא תפריעו לי בחגיגה, על אפכם וחמתכם אגמור גם אגמור בקול תרועה רמה, "שהחיינו".

לפני 15 שנים. 7 באוקטובר 2008 בשעה 20:32

אם במקרה ובשגגה פה ושם במישהו או מישהי פגעתי


מבקש סליחה

לפני 15 שנים. 23 בספטמבר 2008 בשעה 6:07

כשאת אי שם רחוק מאד מכאן
זכרי שלא הכל הוא מאליו מובן,
את שרחוקה אי שם בעקלתון של עיר זרה
שימי לב היטב סביבך שלא אורבת סכנה,
ואת הבטוחה כי אין כמותך יודעת כל
שקלי את הספקות בטרם מזלך ייפול,
ובנדודך במרחבים רוגשת מן הדרור
למדי היטב מתי הופך החום לקור,
כשאת כך לבדך אי שם ללא מגן
התדעי שלא לשווא להסתכן?

לפני 15 שנים. 18 באוגוסט 2008 בשעה 4:13

עד כמה מותר לו לגיל להתל בנו, להכתיב לנו מה בענייני חשקים וסקס מתאים לנו ומה לא?
האם בכלל נכון הדבר שיכתיב לנו הגיל את התנהגותנו או שהתנהגותנו תהיה בהתאם ליכולתנו ורצוננו?
האם יש סיבה שיתנזר אדם ממעשה חשקים כזה או אחר רק בגלל שהוא כבר "מבוגר מדי?".
האם יש איזו מוסכמה חברתית הקובעת כי מגיל מסוים ומעלה לא נאה להשתתף במעשים כאלה ואחרים?

אני מבקש לספר לכם על מה שהיה לפני ימים לא רבים בשעה קטנה של לילה, עת מצאתי עצמי משוטט ומבלה באתר שבו כל המבקש יכול לצפות במעשי אחרים וכל הרוצה יכול לשדר מעצמו לעיני כל.

את דעתו על המעשה ועלי, יסיק כל אחד לעצמו, את דעתי לבטח אתם כבר מכירים.
==========================================================
"היי סבא'לה, אני לא מאמינה, כמעט שעה אני מסתכלת עליך וכל הזמן עומד לך, אתה באמת זקן כל כך?, אתה באמת בן 59?", שאלה אותי זו המכנה עצמה "צעירה סקרנית" אשר על פי הכתוב ציינה שהיא בת תשע עשרה.

כך החלה שיחה אחת מני רבות שלהן זכיתי ברגעים בהם בשעה קטנה של לילה ישבתי מול המצלמה המכוונת אל מפשעתי העירומה ושיחקתי עם עצמי לעיני צופות וצופים עלומי פנים ושם שבאו להציץ בי באתר ההוא המאפשר לשדר קבל עם ועולם.

"תגיד את האמת בבקשה", המשיכה ושאלה עוד בטרם הספקתי לענות לה, "בגילכם אתם עוד מזדיינים?, אתה עוד שוכב עם אשתך?, אתה בכלל עוד גומר??!!!"

"תתפלאי, אבל כן!!!, אני עוד מזדיין ואני עוד שוכב עם אשתי ואני עוד גומר", השבתי לה, מוסיף ציור של פרצוף מחייך, "כי בסופו של דבר זה לא הגיל כי אם התרגיל".

עוד דקות רבות שוחחנו על עניינים שבינו לבינה ובה בעת תוך ששוחחנו, לבקשתה הראיתי לה בתקריב את אשכי ואת הכיפה שמילאה את המסך וגם מעט התרחקתי כי חשוב היה לה לראות לי את הבטן.

כשהתעניינה איך אני יכול להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן הסברתי כי כל פעם שאני מגיע אל כמעט השיא המתוק, נקודת האל חזור, אני מאט את הקצב או בכלל לא נוגע במקומות הרגישים אלא באחרים ואחרי שנרגע מעט חוזר ומלטף ויעצתי לה שתנסה זאת על עצמה.

"בסופו של דבר כך מצטברת אנרגיה וריגוש הפורקן בסוף חזק יותר", ציינתי.

"דווקא מוצא חן בעיני שגבר בגילך הוא שובב שכזה", ציינה כשהיא שולחת לי ציור של פרצוף חורץ לשון, "לא האמנתי שדווקא מזקן כמוך אתלהב".

מיד השבתי לה במשפט הראשון שעלה לי בראש, "אל תגיד כשהייתי צעיר שיחקתי, שחק והייה צעיר".

כנראה שהתשובה שלי מצאה חן בעיניה, מכל מקום היא הבהירה לי שהיא משחקת בעצמה תוך כדי צפייה בי ולבסוף ביקשה בנימוס שאסכים לגמור כי היא מאד רוצה לראות את הרגע הזה.

וכמובן שאני, שכבר הייתי לוהט מאד, התלהבותי גאתה בי לבקשתה וכך מצאתי עצמי מלטף את זקפתי במשנה מרץ, חש בגודש המתמלא במוקד העונג לקראת הסוף המתוק, תוך זמן קצר סער גופי ורעד ורגלי רטטו פנימה והחוצה נוכח גלי התשוקה והעונג שאין כמותם אשר מילאו את כולי עד תום, עד שזרעי החל ניתז ממני והלאה לעיניה ולעיני האחרים הצופים בי מעבר לצג וכל מטח משלח בי גלי פורקן מופלאים.

"עשית לי את הלילה, גמרתי חזק כל כך, היה נהדר לשוחח איתך, לראות אותך ולגמור איתך", כתבה לי בכתב מודגש ונפרדה ממני בלילה טוב וחלומות פז.

===========================================================

לאחר מכן, לאחר שנעלמה לה החלו כמה הרהורים עולים בי.

נדמה לי כי קיימת בורות רבה בקרב הדור הצעיר לגבי יכולות המבוגרים, יש הרואים בבני ששים כבר קשישים אשר תש כוחם וחיי ההוללות הם כבר מאחוריהם.

לעתים יש פליאה אצל חלק מן הצעירים הכיצד זה שמבוגרים הנושקים לגיל ששים ואף למעלה מזה, לא רק שמזדיינים אלא שהם אפילו, שומו שמיים, גם מאוננים, רחמנא ליצלן.

מתפלא אני על הפליאה הרבה האוחזת באותם צעירים אשר נדמה לי כי לא נתפסת אצלם האפשרות שגם מבוגרים שכמותי "ירשו לעצמם" בכלל לבלות בחברתם במקומות המלאים במשחקי זימה שכאלה, כאילו לכל שכבת גיל צריך שיהיה "תחום המושב שלה".

עלי לציין בסיפק רב כי לשמחתי מצאתי כמה וכמה נשים וגברים בני גילי, צעירים מעט ממני ומוגרים ממני אשר כמותי "מרשים לעצמם" לשוטט וליהנות כמוני בנפלאות הרשת.

אל לו לאדם המבוגר לומר לעצמו כי "עבר זמנו" ובכך גם להסתגר בתוך עצמו ואל לו להימנע מלהיות שותף מלא ופעיל במה שנדמה כי הוא "מתאים רק לצעירים" כיוון שרק הוא עצמו יודע מה מתאים לו ומה לא ואין סיבה שיתנזר מדבר כזה או אחר רק בגלל שזה נראה "לא מתאים לגילו".

ולא נותר לי אלא לעודד אתכן ואתכם הקוראות הקוראים, אל תאמרו "כאשר היינו צעירים שיחקנו, שחקו והיו כצעירים", התהוללו והתלהבו ממה שיש ואפשר ואתם אוהבים, אל תאמרו לעצמכם כי בגלל הגיל "זה כבר לא מתאים לי", בסופו של דבר, כלום יש צידוק כלשהו לתת לגיל להכתיב עד כדי כך את מעשינו?

לפני 15 שנים. 31 ביולי 2008 בשעה 14:55

[size=150%]יש פעמים והמצוי
רחוק מאד מן הרצוי
והפער הוא ממש אינו צפוי
אז אני לפתע עוד עשוי
ברגע חשאי, נסתר סמוי
לנקוט במעשה ממש הזוי
שלא אוכל לעשותו לי בגלוי
ולשאלות אשיב סיפור בדוי
למען אשאר מספיק שפוי
למרות שבתוכי אני חצוי
אחרת אללי, אהיה לעד כבוי...[/size]

לפני 15 שנים. 19 ביוני 2008 בשעה 15:02

אני מה שנקרא, אחד מתושבי עוטף עזה.

אפילו "זכיתי" וגם נפלה רקטת קאסם כארבעים מטר מן הבית השלי וגרמה לבתי לבהלה והיו גם היו שנזקקו לטיפול כנגד חרדה.

עם זאת, ברגע שפנו אלי שאחתום, לא היססתי לרגע אחד וחתמתי על העצומה הקוראת לממשלת ישראל שלא להסכים לרגיעה אם לא יעוגן בתוכה הסכם לשחרורו של גלעד שליט.

הייתי עד לויכוח האם טובת חייל אחד גוברת על טובתם של אלפי אזרחי ישראל תושבי עוטף עזה ועד כמה יכולה להרשות לעצמה ממשלת ישראל להסתכן ולסכן אזרחים בתמורה לחייל אחד.

אני הנמצא לעת הזאת במעגל הסכנה חושב שלמדינת ישראל יש חובה עליונה לדאוג לכל חייל אשר נשלח על ידה למשימה ונפל בשבי.

כאחד מתושבי עוטף עזה אני טוען שיש לנו חוב של מוסר וכבוד כלפי גלעד שליט ומשפחתו וחושב שאין לי את הזכות ללוקסוס הזה בו אני אזכה למנת הרגיעה שלי בעוד גלעד שליט ימשיך להיות שבוי "שם".

לטעמי ולהבנתי (וקצת אני רואה ויודע..), לו רצתה ממשלת ישראל, הרי יכולת התגובה שלה לאיומי הקאסמים גדולה בהרבה מזו שניצלה עד כה וגם זאת עם סיכון יחסית מועט של חיי החיילים.

אין לי ספק שאלה הנמצאים מולנו יודעים יפה מאד מי אנחנו, הם רואים את המראות ושומעים את הקולות שאנחנו במו עצמנו מתנדבים לספק להם כנשק נגדנו והם למדו לנצל את החולשות שלנו ואת האנושיות שאנחנו משתדלים במצב הבלתי נסבל הזה לגלות למולם כדי להכניס לנו חזק וכואב מתחת לחגורה.

לעתים אני מתפלץ מהיעדר חוט השדרה של מדינת ישראל למול אלה בהם אנו נלחמים ומחוסר יכולתה, או רצונה, לומר לנו את האמת .
הגיעו הדברים לידי כך שאם אני רוצה לדעת עד כמה שיותר קרוב את האמת, אני צריך להקשיב למשעל חאלד, איסמאייל הנייה ומחמוד אזהר ולא לדוברי ממשלת ישראל וכאשר הם, ראשי החמאס, אומרים שגלעד שליט לא יהיה כלול בהסכם, אני כבר יודע שכך יהיה וכי ממשלת ישראל "התכופפה" ולא גילתה את הנחישות המתבקשת בסוגייה זו.

אין לי ספק שהמחיר אשר תשלם ישראל בעבור גלעד שליט יהיה כמה וכמה אסירים עם דם על הידיים ואין לי ספק שמספרם יהיה מעל ומעבר למה שחשבו פעם וכל זאת כיוון שמתברר שהצד השני הרבה פחות לחיץ ועם הרבה יותר כושר ספיגה ויכולת עמידה לעומתנו.

איני יודע כמה זמן תימשך הרגיעה הזו, יש אומרים שהיא שברירית כל כך שלא תחזיק מעמד שבועיים ויש הגורסים שהיא הישג אדיר לחמאס שכפה רצונו על ישראל ולכן היא תימשך זמן רב.
ברור כשמש שבתקופת הרגיעה, אם תימשך מספיק זמן, החמאס ילך ויתעצם מבחינת ארסנל הנשק שיעמוד לרשותו וגם יהיה לו מספיק זמן לאמן עוד לוחמים.

בכל מקרה, ישראל היא המפסידה הגדולה בשל אי יכולתה או בשל אי רצונה להכריע מה לעשות.

שלא נשלה עצמנו, יהיה "סיבוב" נוסף של ירי תלול מסלול מתחומי רצועת עזה אל יישובי עוטף עזה ומה שייפול על ראשינו יהיה נשק משופר יותר, קטלני יותר, ארוך טווח יותר.

וגם אז, אם יהיה צורך ואתבקש, אחתום על עצומה הקוראת לממשלת ישראל שלא להגיע לשום סיכום שאינו כולל בתוכו את שחרורו של גלעד שליט או כל חייל אחר במידה ו...

לפני 15 שנים. 23 במאי 2008 בשעה 8:46

נמאס לי, אני לא מבין איך תמיד זה קורה לי.

תמיד אני "הכי טוב" במה שאני לא רוצה לעסוק בו, למרות שאני מכיר את חשיבות העניין ומצד שני איני "מספיק טוב" לעסוק בעניין המושך אותי ואחרים, "חשובים" יותר נוטלים אותו על עצמם.

בדרך כלל הם גומרים לטפל בעניין שאני לא "מספיק טוב" עבורו בחצי יום ואילו אני נתקע עם מטלות שצריך כמה וכמה ימים מלווי קללות ומריטת עצבים וחיפוש אצל כאלה ואחרים להשלמת החומר הנדרש.

גם לכם זה קרה פעם???

לפני 15 שנים. 13 במאי 2008 בשעה 17:03

"תכתוב תרגיל למקרי חירום", אמרו לי, "תכין תרחישים, מוכרחים לתרגל את הצוותים".

אז כתבתי תרחישים כאלה ואחרים, אירועים קשים יותר וקשים פחות, כדי שאפשר יהיה לבחון את התגובה מכיוונים שונים ולמצוא את נקודות החולשה והחוזק.

בחלומות הכי שחורים שלי לא תיארתי לעצמי כמה מהר לאחר שאכתוב את התרחישים, חלקם יתממשו...

לפני 16 שנים. 20 באפריל 2008 בשעה 13:54

אתמול השתתפתי בחג הפסח המשונה ביותר בחיי.

אמרו לי להתייצב בדיוק בשעה 17.30!!..

כשהתחיל הטקס, גיסתי מנהלת הטקס בכלל לא קראה מן ההגדה, במקום זה היא הקריאה לנו "אגדת ילדים" שכזו שהיא בעצמה חיברה ורק דמיון לא רציני יש בינה לבין ההגדה.

במקום הקראת ארבע הכוסות כמקובל, הקריאו "ארבעה שעלו בגורל" ארבע ברכות שהם חיברו ובין הברכות לחג הפסח לא היה ולא כלום..

והכי מגוחך היה כאשר הילדים הקטנים שרו "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" כאשר השמש טרם שקעה...

"בחיי שאני לא מבין", אמרתי לזוגתי, "מה זה הטמטום הזה?, כל הזמן אומרים ליל הסדר ופה יש אחר הצהרים שכזה, כמו יום הולדת"..

וכל זה למה?, כי האחות של אשתי ובעלה החליטו יום אחד שהם אנתרופוסופיים ולשיטתם הילדים בשעה 19.00, מקסימום 19.30 כבר ח-י-י-ב-י-ם ללכת לישון ואת סיפור פסח ח-י-י-ב-י-ם לספר בשפה פשוטה ולא מפחידה ובכלל צריך לספר לילדים סיפור כמו שהם אוהבים לשמוע...

מה אגיד לכם, לא איכפת לי שמישהו רוצה להיות אנתרופוסופי, אבל אין זה מוצדק שישנה עד כדי גיחוך סדרי בראשית של חג ומסורת ויהפוך אותם בשם האנתרופוסופיזם למשהו אחר לגמרי...

לעומת זאת, איני יכול שלא להלל את מעשה ידיה של חמתי, הגיפלטאפיש בתוספת החזרת היה מלאכת מחשבת קולינארית וביחד עם הקניידלעך על פי המתכון הפולני שהכינה זוגתי שתחיה ובתוספת הכבד ובשר העוף עם האורז יחד עם הבוטנים וסלט הירקות הטריים הפכו לחגיגת סעודת חג שופרא דשופרא שהלוואי שכמותה בכל חג פסח...

בשנה הבאה חוגגים פסח אצלנו, זה יהיה פסח כמו שצריך...