ככה זה בא ממני

תחושת הריקנות מתסכלת אותי עכשיו

זה כך תמיד קורה אחרי שאני "מתנפל" על משימה עד שמשלים אותה. אחרי שנגמרה אני מרגיש שמשהו ריק בתוכי, האינטנסיביות פינתה עצמה לשאננות המשעממת.

שום דבר לא בוער לי ואיני ממהר לשום מקום ואני קצת הולך לאיבוד בתוך הלא לעשות כמעט כלום.

זה מצב מסוכן, אני עוד עלול לעשות כמה שטויות בגללו...

כשאבוא לבקרך
אם תרצי
אתפשט למולך
ותראי את כולי
עירום וגלוי לפניך
כפי שנבראתי

דבר ממני לא יעלם מעינך
ואת תאבוני אליך אנצור
מחשבותיי לא תראי לא תדעי
רק איברי הסורר שייעור
יגלה לפנייך מלאות תשוקתי
ללא כחל וסרק וללא סחור סחור...

קרה לכם שהקדשתם עצמכם למשימה כלשהי ואחר שנגמרה חשתם מותשים נפשית עד כדי כך שאתם לא מוצאים את היכולת לומר את מה שאתם רוצים להגיד או שפשוט פתאום אין לכם מה להגיד?

ככה אני מרגיש עכשיו ואני מרגיש עם זה חרא...

כבר ראינו את הסוף, כבר התכוננו לחגוג,
ידענו, עוד שבועיים ואחר כך יבואו ימים לחוצים פחות,
חשבנו שדאגה אחת תרד מעלינו ונחדל כל סוף שבוע לשאול מה קורה כי למרות ההדחקה משהו תמיד מנקר בחלקו האחורי של המוח.

אבל הוא אמר בפשטות שניאלץ לחכות, הוא חתם לעוד שנה...
שיזהר איפה שהוא נימצא ושההוא מלמעלה ישגיח עליו..

אנחנו נמשיך לחכות

לעזאזל,
אני מחורמן עכשיו רצח אבל לא יכול לעשות כלום, אי אפשר לאונן באמצע הסלון.

אני מרשה לעצמי לשבת מול המחשב ולפשפש בתחתונים כשתשומת לבי לכל רחש סביבי. אם תיפתח במקרה דלת הכניסה לבית ולא אהיה מספיק זריז, יצפה הנכנס אל ביתי בידי שמפשפשת בין רגלי.

אוף,
כבר כמה ימים שאני חש חרמנות בלתי מוסברת שמפכה בתוכי ואיני מצליח לספק אותה עד תום. אם יסתדר לי אז אולי הלילה אבלה בבלוגים או שיתמזל מזלי לשיחת מצלמה של אחת מול אחד במסנג'ר.

בחיי שאני לא מבין ולא יודע מאיפה זה בא לי כך פתאום.
אולי מישהו מכם יודע האם יכול להיות שלמזג האוויר יש השפעה כזו עלי?, הייתכן שיש פרומונים באוויר שמשפיעים עלי ככה?
ואולי זו הרגשת השחרור אחרי שגמרתי פרויקט מסוים או ההתרגשות לקראת הפרויקט הבא?

באמת שלא יודע, כנראה ששוב הגיע הזמן ואני צריך לקפוץ קצת מן הבית לעיר הגדולה לשובר שגרה...

כל אחד באמונתו יחיה.

עד כמה מותר לו להתערב בחיי זולתו?

כאשר מתחילים התהליך, יודעים כיצד הוא מתחיל, לא תמיד יודעים לאן הוא יוביל.

יש מקום לשאול מה צופן לו העתיד?

http://news.walla.co.il/?w=//1230394

היום סוף סוף בא הסוקר למבדק ההסמכה.

כמעט חמש שעות חפר ובדק שיש את כל האישורים, שבוצעו ההדרכות לעובדים, שספקי חומרי הגלם עומדים גם הם בתקינה הנדרשת ועוד ועוד.

הוא ממש נכנס לקרביים של תהליך העבודה, בוחן את נקודות התהליך אחת לאחת מבלי לדלג על אף אחת מהן ופה ושם עוד מוסיף שאלה שלא התכוננו אליה אבל מתבקש לתת לה תשובה הולמת ונכונה.

מי שאינו קרוב לעניין של מערכת איכות במפעל, לא מודע כלל עד כמה היא מקיפה, מחייבת תיעוד, עמידה בתקנים באופן מדוקדק, בחינה מתמדת לחפש ליקויים ולתקנם מבעוד מועד וכן הלאה עוד ועוד.

היה עלי להתחרות עם הזמן שהוקצב לי כדי לארגן, לחדש אישורים מגורמים רבים, לוודא שהעובדים מודעים לסכנות, להעביר הדרכות עזרה ראשונה ובטיחות ולשאול את עצמי את השאלה הרת הגורל, "מה שכחתי?".

היום זה נגמר ואני מרגיש כמו מי שרדף זמן רב אחר משאת נפשו עד שנעתרה לו והוא כל כך עייף אחר המרוץ וכל כך מסופק שרצונו עלה בידו.

"תוצאה ממש מעולה", אמר לי הסוקר ובלי דעת גרם לי לאורגזמה של הקלה.

לפעמים נדמה היה לי מרוב תסכול על "טובה" שגורם כזה או אחר עשה לי כאשר נתן לי את מבוקשי, למרות שהוא מחוייב לעשות כן, שאני רוצה להיות דום קשוח אשר יראה לצד השני את נחת זרועו.

מצד שני, לעתים חשבתי שהריצה המטורפת הזו אחר סגירת הקצוות בעניין כזה או אחר יותר מתאימה למזוכיסטים מאשר למי שמתעסק עם מערכת האיכות של המפעל ...

ועכשיו אני מתרווח לי בניחותא, המטלה שלא נתנה לי מנוח בחלקו האחורי של המוח נעלמה לה ואני חש ריקנות נעימה שכזו.

אני מרגיש שכל מה שבא לי עכשיו לעשות זה פשוט למתוח את הרגלים, אחר כך לפשק אותן ולהתפרק.

ועוד עשרה חודשים והשיגעון יחזור על עצמו...

מעל עשרים שנה לא נסעתי ברכבת.
עד אתמול.

פעם מאד אהבתי לנסוע ברכבת, כשהייתי יורד דרומה מאזור הצפון.
כיוון שעליתי בתחנת המוצא תמיד היה לי מקום לשבת.

הייתי מתרווח לי על הכסא הירקרק המתאים לישיבה של שלושה זה ליד זה, מול החלון הפתוח ומחכה לשריקה של האחראי אשר היה מוודא כי כל דלתות הקרונות נעולות ומסמן בהרמת דגל לנהג הקטר שהוא יכול להתחיל לנסוע.

וכאשר החלה הרכבת לזוז, הייתי מביט בנופים החולפים לנגד עיני ומתמכר למנגינה הערבה של שקשוק גלגלי הרכבת בפסים ובה בעת הקרון כולו מטלטל ומרעיד את הגוף.

בתחנה השנייה, או השלישית, הקרון כבר היה מתמלא, ורבים נאלצו לנסוע בעמידה.
מעניין היה מדי פעם להציץ בנוסעים, רבים מהם מדברים בקול רם כדי להתגבר על שאון הרכבת, הילדים התרוצצו בקרון בצחוק מתגלגל, מנצלים את האפשרות לעבור מקרון לקרון כשמדי פעם נוזף בהם כזה או אחר שהם דרכו על רגלו.

הכרטיסן האומלל היה נאלץ לפלס דרכו נוסע אחר נוסע כדי לנקב את הכרטיס, פעמים רבות לא שם לב לנוסע כזה או אחר שלבטח לא קנה כרטיס והיה מנצל את הצפיפות כדי להימלט מן הביקורת.

אוי היה למי שרצה ללכת אל שירותי הרכבת, הוא היה מפסיד את מקום ישיבתו וגם לא זוכה להיכנס לתא השירותים שתמיד היה בו מישהו.

כמה פעמים קמתי ופיניתי מקום למבוגרים שלא מצאו מקום לשבת ואז הייתי הולך אל הרחבה שבין שני הקרונות, היכן שהמעשנים הכבדים והזוגות המתמזמזים היו מעדיפים להעביר את זמנם.

היה תוסס וחי.

אבל אתמול, כשעליתי על רכבת הקומותיים, זה היה כל כך אחר.

שום שריקה לא נשמעת כשהרכבת התחילה לנוע לאיטה, לכולם היה מקום לשבת על הכיסאות החדשים והמעברים פנויים לגמרי, אין ילדים המתרוצצים בצחוק מתגלגל, החלונות סגורים והרכבת מחליקה לה על הספים, כמעט בלי טלטולים, בקושי שומעים את שקשוק הגלגלים בפסים ואין את הכרטיסן הבא לבדוק את הנוסעים.
אפילו הזוגות לא נמצאו במעבר שבין הקרונות ותאי השירותים כמעט ואינם תפוסים.

ומבעד לחלון לא יכולתי להביט אל הנופים הפתוחים, הם נעלמו להם בלהט האורבניזציה התחלפו להם לבתים גבוהים.

פעם היה תוסס וחי לי לנסוע ברכבת.
היום, קצת משעמם...

קיבלתי טלפון מפתיע, "סע לפגישה,זה נחת עלינו במפתיע ואיננו יכולים, תייצג אותנו",כך אמרו לי.

הוא הגיע מאוחר מן המתוכנן, חייכן, אותות יום העבודה הארוך כלל לא נראים על פניו, נראה נמרץ, בלי עניבה, מיישיר מבט ואומר "שלום חברים".

הוא מחבק, מניח יד על הכתף, לא מתחמק משאלות קשות ומסרב לומר מילים שימצאו חן באוזני הקהל.
"איני מתכוון לומר לכם דבר אשר אין אחריו כיסוי או שלא אוכל לעמוד מאחוריו", הוא אומר בקול ברור המבהיר עד כמה אינו מחפש תמיכה ואהדה אליו אלא מבהיר את האמת שלו במילים פשוטות, בשיחה אנושית ושקטה למרות המצב הקשה.

פנים אל פנים הוא אדם אחר לגמרי מזה הניבט ממרקע הטלביזיה.

לא הצבעתי עבור מפלגתו, פעמים רבות אני מתנגד למדיניותו ופעמים רבות מסכים איתה, אבל איני יכול שלא להתרשם מן המפגש החם והחיוך הלבבי והאנושי אשר חשתי כלפיו כאשר ראש הממשלה לחץ את ידי...

את מלוא האיחולים הרגילים ל"שנה טובה" אומרים לי בתחילתה של כל שנה....

אני אסתפק בדבר אחד
ארבעה ימים לאחר שהחלה השנה החדשה, אני מוצא את הרגע לאחל לעצמי שגם בה, בשנת 2008, יבוא הרגע, תבהיק בי ההארה, תתגשם ההזדמנות ויתמזל לי המזל להרגיש ולטעום משהו מן החדש לי שכמוהו טרם ידעתי...

שיתגשם הדבר גם לכם :))))