ככה זה בא ממני

היום סוף סוף בא הסוקר למבדק ההסמכה.

כמעט חמש שעות חפר ובדק שיש את כל האישורים, שבוצעו ההדרכות לעובדים, שספקי חומרי הגלם עומדים גם הם בתקינה הנדרשת ועוד ועוד.

הוא ממש נכנס לקרביים של תהליך העבודה, בוחן את נקודות התהליך אחת לאחת מבלי לדלג על אף אחת מהן ופה ושם עוד מוסיף שאלה שלא התכוננו אליה אבל מתבקש לתת לה תשובה הולמת ונכונה.

מי שאינו קרוב לעניין של מערכת איכות במפעל, לא מודע כלל עד כמה היא מקיפה, מחייבת תיעוד, עמידה בתקנים באופן מדוקדק, בחינה מתמדת לחפש ליקויים ולתקנם מבעוד מועד וכן הלאה עוד ועוד.

היה עלי להתחרות עם הזמן שהוקצב לי כדי לארגן, לחדש אישורים מגורמים רבים, לוודא שהעובדים מודעים לסכנות, להעביר הדרכות עזרה ראשונה ובטיחות ולשאול את עצמי את השאלה הרת הגורל, "מה שכחתי?".

היום זה נגמר ואני מרגיש כמו מי שרדף זמן רב אחר משאת נפשו עד שנעתרה לו והוא כל כך עייף אחר המרוץ וכל כך מסופק שרצונו עלה בידו.

"תוצאה ממש מעולה", אמר לי הסוקר ובלי דעת גרם לי לאורגזמה של הקלה.

לפעמים נדמה היה לי מרוב תסכול על "טובה" שגורם כזה או אחר עשה לי כאשר נתן לי את מבוקשי, למרות שהוא מחוייב לעשות כן, שאני רוצה להיות דום קשוח אשר יראה לצד השני את נחת זרועו.

מצד שני, לעתים חשבתי שהריצה המטורפת הזו אחר סגירת הקצוות בעניין כזה או אחר יותר מתאימה למזוכיסטים מאשר למי שמתעסק עם מערכת האיכות של המפעל ...

ועכשיו אני מתרווח לי בניחותא, המטלה שלא נתנה לי מנוח בחלקו האחורי של המוח נעלמה לה ואני חש ריקנות נעימה שכזו.

אני מרגיש שכל מה שבא לי עכשיו לעשות זה פשוט למתוח את הרגלים, אחר כך לפשק אותן ולהתפרק.

ועוד עשרה חודשים והשיגעון יחזור על עצמו...