ככה זה בא ממני

מעל עשרים שנה לא נסעתי ברכבת.
עד אתמול.

פעם מאד אהבתי לנסוע ברכבת, כשהייתי יורד דרומה מאזור הצפון.
כיוון שעליתי בתחנת המוצא תמיד היה לי מקום לשבת.

הייתי מתרווח לי על הכסא הירקרק המתאים לישיבה של שלושה זה ליד זה, מול החלון הפתוח ומחכה לשריקה של האחראי אשר היה מוודא כי כל דלתות הקרונות נעולות ומסמן בהרמת דגל לנהג הקטר שהוא יכול להתחיל לנסוע.

וכאשר החלה הרכבת לזוז, הייתי מביט בנופים החולפים לנגד עיני ומתמכר למנגינה הערבה של שקשוק גלגלי הרכבת בפסים ובה בעת הקרון כולו מטלטל ומרעיד את הגוף.

בתחנה השנייה, או השלישית, הקרון כבר היה מתמלא, ורבים נאלצו לנסוע בעמידה.
מעניין היה מדי פעם להציץ בנוסעים, רבים מהם מדברים בקול רם כדי להתגבר על שאון הרכבת, הילדים התרוצצו בקרון בצחוק מתגלגל, מנצלים את האפשרות לעבור מקרון לקרון כשמדי פעם נוזף בהם כזה או אחר שהם דרכו על רגלו.

הכרטיסן האומלל היה נאלץ לפלס דרכו נוסע אחר נוסע כדי לנקב את הכרטיס, פעמים רבות לא שם לב לנוסע כזה או אחר שלבטח לא קנה כרטיס והיה מנצל את הצפיפות כדי להימלט מן הביקורת.

אוי היה למי שרצה ללכת אל שירותי הרכבת, הוא היה מפסיד את מקום ישיבתו וגם לא זוכה להיכנס לתא השירותים שתמיד היה בו מישהו.

כמה פעמים קמתי ופיניתי מקום למבוגרים שלא מצאו מקום לשבת ואז הייתי הולך אל הרחבה שבין שני הקרונות, היכן שהמעשנים הכבדים והזוגות המתמזמזים היו מעדיפים להעביר את זמנם.

היה תוסס וחי.

אבל אתמול, כשעליתי על רכבת הקומותיים, זה היה כל כך אחר.

שום שריקה לא נשמעת כשהרכבת התחילה לנוע לאיטה, לכולם היה מקום לשבת על הכיסאות החדשים והמעברים פנויים לגמרי, אין ילדים המתרוצצים בצחוק מתגלגל, החלונות סגורים והרכבת מחליקה לה על הספים, כמעט בלי טלטולים, בקושי שומעים את שקשוק הגלגלים בפסים ואין את הכרטיסן הבא לבדוק את הנוסעים.
אפילו הזוגות לא נמצאו במעבר שבין הקרונות ותאי השירותים כמעט ואינם תפוסים.

ומבעד לחלון לא יכולתי להביט אל הנופים הפתוחים, הם נעלמו להם בלהט האורבניזציה התחלפו להם לבתים גבוהים.

פעם היה תוסס וחי לי לנסוע ברכבת.
היום, קצת משעמם...