ככה זה בא ממני

ממרחק הזמן והמקום אני חושב שאני יכול להתחיל להשתחרר ממועקת החרדה והדאגה שהייתה בי.

לא רגיל הוא בשבילי לעלות על גבעה, וכאילו שמסך טלביזיה ענקית לפני, לראות את הכוחות אי שם מרחוק מתקדמים מלווים בעשן הנפילות, לשמוע את הדי ההתפוצצויות ולדעת שהבן שם במקום ההוא שנלחמים בו.

ולדעת שהוא מבין אלה שהם ממש רצים קדימה.

וזה לא סרט, זו המציאות.

המועקה גדלה שבעתיים כשבשיחה חטופה מתברר כי אחד מחבריו שהיה בביתנו נפל והוא היה ממש קרוב ואולי רק במזל לא התחלפו היוצרות...

באיזה מקום אני חושב שמזל שהיה לי תפקיד לבצע שהעסיק אותי עד מאד, אחרת מי יודע איזה מחשבות טורדניות היו מתרוצצות בי...

ואחרי שקיווינו שישתחרר הוא חתם עוד שנה קבע.

אז עכשיו אני מתחיל להרגיש משוחרר קצת יותר ...