ככה זה בא ממני

הייתי בפסטיבל מוסיקת נשמה יהודית בבית שמש.
העירייה ארגנה פסטיבל לכבוד חול המועד סוכות, ושמחת בית השואבה, פסטיבל על טהרת התורה כמובן.

אני רוצה לכתוב על שני דברים בעקבות הפסטיבל הזה.

גברים ונשים וההפרדה בינהם
=================================

המוני צעירים וצעירות באו לצפות בלהקות שהתחלפו על הבמה המרכזית, ממלאים את רחבת הדשא.

הלהקות שהתחלפו בזו אחר זו בשירי נשמה (ככה לפחות היה כתוב בשלט הענק שברקע הבמה, למרות שהמוסיקה שניגנו, לפעמים נדמה היה שחברי להקת החיפושיות כתבו אותה), היו על טהרת הגברים בלבד שהרי הנשים הן פסולות מלשיר באזני גברים.

הדשא, נחצה לשניים במחיצה הממוקמת מול מרכז הבמה, צד אחד לנשים, צד שני לגברים.
מצטער, אבל זה נראה כל כך מגוחך, בעיקר כאשר הרשו לעצמם מדי פעם "שובבים ושובבות" לעבור מצד לצד ולו כדי למצוא מקום טוב יותר לצפות ממנו אל הבמה.

אין לי ספק כי כמו אותם בני נוער שהגיעו לפסטיבל הזה גם הגיעו צעירים וצעירות דתיים לגמר של כוכב נולד לחופי הכינרת, אבל שם, לא הייתה להם כלל בעיה, לחובשי הכיפות ולצעירות המהוגנות להיות יחד כקהל אחד מעורב, עצום וחוגג, ייתרה מכך אף שנאמר כי "קול באשה ערווה", לגברים הצעירים לא הייתה בעיה כלל לשמוע אשה שרה.

כאשר הסתובבתי מעט בשולי החוגגים, ראיתי לא מעט צעירים חובשי כיפות וצעירות לובשות שמלות ארוכות ושערן תחת הכובע כשהם מתבודדים ואפילו נוגעים מעט זה בזו והם צוחקים צחוק של בני נוער האוהבים לצון ושובבות נעורים, ואפילו, הם שרו יחד!!!

עם הזמן, הסודות הכמוסים זולגים מן התחומים הסגורים של העדה החרדית החוצה ומתברר כי גם שם, בעדה הזו קיימות אותן בעיות הקיימות ב"חברה המופקרת", אלימות במשפחה, סמים וגילוי עריות, פשע ואפילו, רחמנא ליצלן, אהבה חד מינית בנוסף לשאר מרעין בישין.

אומרים שהיהדות היא דת מתקדמת המתאימה עצמה לרוח הזמן, נדמה לי כי הגיע הזמן להפסיק עם ההפרדה המלאכותית והבלתי טבעית הזו שבין גברים לנשים, ההפרדה הזו היא לא מה שיוצר את "מותר האדם מן הבהמה".

הורים וילדים מול דוכן יצירה – תחנונים שלא נענים
================================

היה שם, בפסטיבל, דוכן אחד, היחיד מכל הדוכנים, שבו ילדים קטנים יכלו למצוא לעצמם עיסוק ובילוי קצר ומהנה שכל ילד משועמם מחפש לעצמו.

תמורת עשרה שקל בלבד יכול הילד לצבוע פסל גבס לבן על פי ראות עיניו ולקחת אותו הביתה.
זה היה המקום היחיד שבו אפשר היה לתת לילד שהוריו גררו אותו אל הפסטיבל הזה את האפשרות לבלות בילוי של ילדים וגם לבטא את היצירתיות שלו כפי שהוא רוצה ולמצוא קצת נחת.

היו ילדים שבעיניים בורקות התחננו לפני הוריהם שיתנו להם רק עשרה שקל כי הם מסתובבים במקום המון זמן ומשעמם להם והם לא יודעים מה לעשות עם עצמם ורק בדוכן הזה יש משהו שמתאים להם.

אבל ההורים סרבו להם וגררו אותם לדוכן אחר שבו מכרו כיפות אשר עד שקנו אותן נדדו מראש לראש ושם בדוכן הזה, אחרי שמדדו על ראשי הילדים ועל ראשיהם שלהם כיפות כאלו ואחרות, הוציאו ללא בעיה מאה שקל לקנות ארבע כיפות סרוגות במכה למרות שכיפות כבר יש להם והן נראו בכלל לא רע.

את הילדים הכיפות לא עניינו בכלל והם שבו וגררו את הוריהם אל דוכן היצירה הזה אבל ההורים אמרו שעשרה שקל זה "המון כסף" בשביל להוציא על "סתם פסל" ובכלל הענקת הצבע לפסל הלבן לא תעשיר כלל את נפשו של הילד.

מעט הילדים שהוריהם אפשרו להם לקחת פסל גבס קטן ולצבוע אותו שמשו מושא לקנאת הילדים "המסורבים" אשר הביטו בילדים המציירים ונהנים בעיניים כלות עד שנגררו מן המקום על ידי הוריהם.

אני חושד בהורים האלה שעשרת השקלים לא היו הבעיה שלהם אלא שצביעת פסל הגבס לא הייתה בו מספיק מן "הרוחניות שבתורה", כמו זו הקיימת בכיפות ולכן לא היו מוכנים לשלם בתמורתה, לא חשוב עד כמה נפשו של הילד מתענה והוא עצוב על מה שביקש ולא קיבל.

ואולי גם בעניין הזה צריך להתאים את התורה לרוח הזמן?

================================================

האמת, זו לא חוכמה גדולה מה שאני עושה.
קל לי לכתוב ולהעביר ביקורת כי אני הרי כופר בן כופרים ונכד של רבנים שלא זכיתי להכיר.
אבל בכל זאת, ככה אני חושב...