סימני פיסוק

שאלות טיפשיות, שאלות מטומטמות, שאני כנראה צריכה לשאול..

אתה באמת "אוהב" אותי?

אתה באמת חושב שאני יפה?

וסקסית? וחושנית?

אני עושה לך טוב?

אני לא כבדה מידי?

או מתישה מידי?

אני לא שואלת בשביל לשמוע מחמאות בכוח. ואני לא שואלת בשביל ביקורת. או כי אני מרגישה תחת ביקורת. לא. אני שואלת כי לוקח לי יותר מידי זמן להפנים שאנשים הם באמת חברים שלי.

ושהם באמת אוהבים אותי.

יותר מידי חברים בשלב מוקדם מידי בהתפתחות שלי בגדו בי.

ויש בי ילדה שחושבת שאף פעם לא יהיו לה חברים. ושהיא כנראה בילתי ניתנת לאהיבה.

והגיע הזמן שאני אשחרר אותה מהעול הזה.

והגיע הזמן שאני אוהב אותה, מספיק בשביל כולם.

והגיע הזמן גם להפסיק להיות חרדה במקום הזה ולדרוש מהר מידי אחיזה. קרקע יציבה, משהו לעמוד עליו ובטחון להיות ולסמוך שאני נאהבת במקום הזה. לא לחפש ולא לבדוק איפה לא. להפסיק לחכות לנעל השניה שתפול עלי.

ולפתע זה מרגיש שקל, כל כך קל. הראש למעלה מתבונן בקו הרקיע כל הזמן. והצעדים מהירים וקופצים עם המוסיקה. וכל העולם יפה יותר.

וטוב לי, וקל לי לשחרר אותי ואותך. לצאת מהחור הזה שקצת התחפרתי בו בימים האחרונים. בנסיון לבנות שוחה להתמגן בה.

כי אין לי הגנות בכלל. כל שלטי האין כניסה נעלמו, וכל הספרים שמתחת למיטה יצאו. אז לפעמים זה יותר מפחיד מכואב. אז אני כאילו חוזרת.

ואתה יודע מה, זה שלי לגמרי. זה השיט שלי לעמוד מולו ולפתור.

אתה נותן לי משהו להפסיד, משהו להדחף בשבילו קדימה.

אתה מפעיל כוח בנקודת הרתיחה, משחרר ממני קיטורות.

מסע.

ננוע.

לפעמים אני מרגישה שיש בי משהו שרוצה להיות קטן ובלתי מורגש, כזה שלא מפריע. אני כמעט תמיד אסמס לפני שאתקשר לוודא שאפשר. לוקח לי זמן להבין ולהגיד מה אני רוצה, כי רוב הזמן זה לא באמת משנה לי. לפעמים רק כשדוחקים בי, רק כשאני נמצאת על הסף אני מבינה מה הבטן שלי רוצה. ולא מה כל הרצונות והצרכים של מי שמסביבי שממלאים לי את הבטן מרגישים.

אני אומר משפטים של אל תדאג לי, או אני בסדר ורק כשהוא אומר לי אה בסדר, אוקיי. אז מעכשיו אני לא דואג לך. ואני לא אטפל בך בחיוך רחב ורציני. שאני ישר קופצת ואומרת "לא, לא - תמשיך לדאוג לי ולטפל בי. תמשיך "

לפעמים כשאת אומרת את זה מספיק פעמים, לא היית צריך, אני בסדר, באמת אין צורך לדאוג לי. אנשים מפסיקים. אני מנסה לזכור את זה ולהלחם בצורך שלי להעלם, לא לגרוע, לא לדרוש, אולי זה לא מדויק, לא זה לא מדויק. אני מנסה לזכור ולהלחם בעצמי על להביא אותי לידי ביטוי. את הצרכים והרצונות שלי. את ההזדקקות שלי. להצליח להגיד אותם. יותר ויותר קרוב לזמן אמת. לנסות לנטרל את המשפטים האלה שמבטלים. אני עוד לא ממש טובה בזה, אבל אני משתפרת. לא רוחבית. מסלולית, עומקית, אורכית? כן.

**

אני בוכה לו בידיים, אני יודעת שהוא חיכה לזה, אני יודעת שהוא הרגיש כל פעם את הכמעט פורקן הזה גם. אני יודעת.

אני בוכה לו בידיים, והוא מחזיק אותי. ולוחץ כדי לנסות לעזור לי להוציא הכל. וזה בסדר. כשהוא מלטף לי את הגב ומחזיק אותי חזק אליו. גם כשהוא מנגב לי את האף. אני לא אומרת לו על מה אני בוכה, אני לא בטוחה שאני לגמרי יודעת. זה מישמש של הכל.

אני חוזרת הביתה ונכנסת למיטה, יש אור חזק ואני מחבקת את עצמי מסביב ובוכה ונרדמת לשעות בתשישות הזו.

לבכי הזה יש טעם אחר, המשך של הבכי מהלילה הקודם. יש בבכי הזה סוג של פורקן על הבכי הקודם - כמעט ואני בוכה על הבכי. היה יום טוב, היום. הלמחרתיים.

ובערב אני יושבת ומתבוננת לי בעיניים ובוכה בכי אסתטי, בוכה דמעות שמחליקות על הלחי בפואטיקה. וכל דמעה מכילה בכי שלם. ככה זה מרגיש. כמו משה המכה באבן. אני לא שולחת לשון ללקוק אותן. אני משרטטת את הקוים שלהם בעיניים צמאות. ואני מתבוננת לי בעיניים וחושבת שזה נכון, באמת שיש בהן הרבה ירוק. ואיך שעד שלא באת לא ידעתי שהן כאלה.

אני מתבוננת בעיניים שלי ואני רואה את כל השדים. אני רואה כמה אני יפה, אני לא ידעתי שאני כזו יפה.

אני רואה את הפנים שלי מתכרכמות בעוית של בכי ועוד אחד. אני ממשיכה להתבונן לי בעיניים. המון זמן שלא הסכלתי בי ככה. נכוחה.

הרבה זמן. אני מתבוננת והבבואה שלי בוכה בשקט. אני בוכה. זה לא בכי שובר. זה בכי פשוט.

אני מנסה לפרק את הפחדים שבי את המעצורים את שלטי האין כניסה שהצבתי למכביר. להבין למה שמתי אותם מלכתחילה, מה הניע את ההמשכיות שלהם ולמה הגיע הזמן להתבגר ולהודות באמת, שאלו רק פחדים.

שאני כואבת פחדים ישנים, שאני נאחזת בהם כאילו הם יגנו עלי, הם לא. ההיסטוריה צפויה לחזור על עצמה. אולי, אני חושבת שהסיכוי שהיא תחזור אם אמשיך להאחז בה יותר גבוה מהסיכוי שלה לחזור אם אשחרר אותם.

החופש אינו היפוכו של דבר, החופש הוא היכולת לבחור את המינון הנכון.

לקבל את זה שלפעמים הדבר הוא החופש כשם שלעיתים היפוכו. אני לא רוצה להשלט בידי טעויות עבר או הכורח שלא לחזור עליהן. אני אהיה אני, ממילא אין אף אחד שעושה אותי טוב כמוני וההיסטוריה שתזדיין, אני לא אותה אישה. ואין אף דמעה שדומה לקודמתה.

כל פעם, אני חוזרת לאותו מכתב.
אני קוראת שוב את מה שהיה לו לומר, כמעט בפעם האחרונה.
וכל פעם מחדש אני מתרגשת מהתמונה שהוא מצייר.
אני יודעת שזו אני, ובכל זאת נדמה לי שהוא הצליח לראות הרבה מעבר למה שדמיינתי.
שאפשרי.


שנים אחרי, אנחנו נפגשים שוב, הפעם שנינו מסוגלים לדבר על העבר.
ואני מגלה כמה הוא אהב אותי, כשילד בן שנתיים מתאהב בי הוא צוחק ואומר לי,
את רואה, אפילו בגילו הוא יודע ששווה לרדוף אחרייך.

כשאני קמה לצאת קצת ולשאוף אויר אני לא שמה לב לדלת מאחוריי עד שמישהו אומר לי,
גברת, שכחת משהו.
אני מסתובבת לגלות ילד בן שנתיים חצי מעבר לדלת והבלון שקשור אליו עדיין בפנים.
הוא מושיט אלי ידיים דביקות וחיוך ענק.

ואני אוחזת בו ומחייכת.
ומחזירה אותו אחרי סיבוב קצר לאמא שלו.

אני מנסה להסביר לו שלא ידעתי שהוא אהב אותי, ושזה לא היה משנה.
אני מנסה להסביר לו שהוא לא מכיר אותי, כמו הילד בן השנתיים.
אני אומרת לו, זה הפרצוף התמים שלי.
כולם נופלים בו, אני לא כזו תמימה.

ויש משהו ברוגע שלו, באדישות שבה הוא מדבר בבטחון גמור שאני והוא עוד נהיה שוב חברים.
את הטעות של לתת לך ללכת אני הולך לתקן. והוא מזכיר לי הרבה נקודות מתקופת חיים אחרת.
ושעוד אז הוא ידע שאני מופרעת, בניגוד לכולם הוא טוען, הוא ידע.

אני לא מאמינה לו לרגע,
אבל יש משהו מרגיע ביציבות שלו ואיך שהוא נשאר שם ולקח את בן השנתיים לידיים רגע לפני שהוא רץ לכביש בעקבותיי.

כשאמרנו שלום, הוא אמר לי, לא משנה כמה זמן זה יקח, אנחנו נחזור לקשר.

לפחות הוא לא בן שנתיים, ואני לא צריכה לדאוג שהוא ירוץ אחרי לכביש בעיניים עיוורות.

אני יוצאת מהעבודה
חשוך מסביב, ומרגישים שבקרוב חורף.
מכונית עוצרת לידי מתוכה יוצא איש, הוא ניגש לכיווני ומנסה לתפוס את תשומת ליבי.
בטח הוראות כיוון אני חושבת.
"הייתי חייב לומר לך שאת יפה, ראיתי אותך ואת פשוט יפהפיה."
הוא ממשיך לספר לי שהוא רק עבר לכאן לא מזמן
שאני מזכירה לו את חברה שלו לשעבר, ושהוא לא היה יכול שלא לעצור אותי ולומר לי עד כמה אני יפה, אני מחייכת אליו מובכת קלות ואומרת תודה. הוא ממשיך, החלפת שמות קצרה ואז אמירת סטטוס ועניין.
"אני פנוי ואני אשמח להפגש איתך.." רומז. אני מחייכת חזרה ומשיבה "אני לא. לא פנויה."
"יש לך חבר?"
"כן, יש לי חבר."
הוא ממשיך לחייך.
חוזר על היופי שלי ולבסוף סוגר באמירה המיועדת לחבר שלי
"הוא צריך ללכת להום-סנטר לקנות חבל ולקשור אותך קרוב קרוב."
אומר,
מנפנף לשלום וממשיך בדרכו.

ואני נותרת משועשעת,




?you have no idea, do you

הוא רוצה לגמור מהצחוק שלה.
כבר כמה זמן שהוא מעיר הערות סקסיות על הצחוק.
יותר ויותר מושך לכיוון מתגרה כשהם מדברים.
נעמד לו כשהיא צוחקת.
הוא תר בראש אחר מילים שיחברו יחד
ויביאו לו את הצחוק שלה.
רם וצלול וממשיך.

הוא רוצה שהיא תרד על הברכיים
פניה אליו
מורמות בצחוק.
שלא יפסק כשהוא יוציא את הזין שלו.
יאונן מולה.
ויגמור לה על הצחוק.


כבר כמה זמן שהיא מרגישה את המשיכות המיניות שלו בצחוק שלה.
כבר זמן מה שהיא מחייכת לעצמה בחרישי
רגע לפני שהיא משחררת צחוק מתגלגל.
יודעת שמתגלגל לו לביצים.
כשהיא מתחילה לצחוק היא מתענגת על השאיפה החדה והעצורה
שהוא מנסה להסתיר
את חשיקת השיניים בשפתיים
להחניק
שלא תשים לב.
אבל היא שמה.

היא רוצה לכרוע מעליו. כוס מונח בזין הרך שלו.
פנים אל פנים.
להסתכל לו בעיניים
בשפתיים ולצחוק.
לראות אותו מנסה להאבק בזה.
לא להראות לה עד כמה.
ולהרגיש אותו מתקשה בין הרגליים שלה.
היא רוצה שהוא יאבק בין להשפיל עיניים לבין להסתכל לה בעיניים
וידמעו מצחוק. שיגמור בלי מגע ברור. רק מהצחוק שלה.
וילקק את שאריות הצחוק הגמור.

אחר כך הם רוצים לצחוק ביחד. רכים.

הוא הסתכל בי מקרוב ואמר --- "אוהו..!" הייתי מחייכת ומוחמאת לחילופין סירוגין ובו זמנית לולא אמר זאת ישירות לתוך דלקת האוזן שלי... קלאסית מדהימה מיוחדת ואפילו חריפה הזונה הזו קיבלה ואני? אף לא קמצוץ של מחמאה לך תבין רופאים אם לא אני ,לא הייתה אוזן אם לא הייתה אוזן, לא הייתה דלקת באוזן הגיון פשוט נו.. באמת....

הסיכויים לא שווים

ממש לא שווים.

איך אף אחד לא שם לב לזה עד עכשיו?

Far Away where the soft wind blow,
Far away from it all,
There is a place you go
Where teardrops fall.

Far away in the stormy night,
Far away and over the wall,
You are there in the flickering light
Where teardrops fall.

We banged the drum slowly
And played the fife lowly
You know the song in my heart
Bridge: In the turning of twilight
In the shadows of moonlight
You can show me a new place to start

I've torn my clothes and I've drained the cup
Strippin' away at it all,
Thinking of you when the sun comes up
Where teardrops fall.

By rivers of blindness,
In love and with kindness
We could hold up a toast if we meet
Bridge: To the cuttin' of fences
To sharpen the senses
That linger in the fireball heat.

Roses are red, violets are blue
And time is beginning to crawl,
I just might have to come see you
Where teardrops fall.

·"עיניים שלי"
מתנגן בפול ווליום
בפעם הראשונה
ביום שישי בצהריים
בסיבובים על הפטיפון
כשכל המשפחה
רוקדת ומזייפת


* ( עיניים שלי - תקליט מאת י.פוליקר)


אבא שלי נהג לקרוא לי עיניים שלי
הוא קנה לי את התקליט הזה
אני זוכרת את הצלילים את הרגש את תנועות הגוף והחיוכים כשהקשבנו לזה בפעם הראשונה בבית
יום שישי בצהריים הבית מלא בריח של בישולים
וחיוכים של אמא

לאן כל זה נעלם?

שנים אחר כך בארץ זרה
מושלגת
אני מתפתלת מכאבים
חום גבוה והתחושה שהגב תכף נשבר
שכל מגע בגוף הכאיב לי
שהעור כווי
החדר חשוך והדמעות זולגות אל דיכאון בתהום של כאב
המזרן על הרצפה כמה שיותר נמוך
להשאיר חלל לבהות בו

אבא נכנס לחדר ונוגע בי
מערסל אותי
מעניק לי נחמה שלא היתה
שר שיר ערש בקול עבה
רגוע
נמוך יותר מהרצפה
מחבק אותי
מלטף את המצח
משתדל לא להכאיב
בוכה יחד עם הדמעות שלי
השתנקות אחרונה
והחנקה של כאב
רועדת בחיבוק
מכילה אותו
נותנת לו לחזור לשקוע לפרוץ
רועדת בחיבוק האחרון
העיניים נכבות

אני מקווה שמתישהו תחזור להיות אבא שלי.
בינתיים נניח את התקליט שיסתובב

·ללכת לים
ולא לראות
מדוזה