זה לא אפילוג, רק הרחבה נקודתית על רגע אחד מתוך אחד הפרקים שהדיון בתגובות עורר.
*
הרגע הזה שבו הוא מבקש ממנה את הכאב, מורה לה לתת לו אותו
הרגע הזה שבו הכאב נשפך ביניהם כמו חשמל, בריצודים.
הכאב עוזר לחבר חזרה למציאות, אל הגוף. יש בו עוגן שעוזר לה לשמור את עצמה איתו בנוכחות של מה שקורה ביניהם.
כאב שלא מאפשר לה להעלם ולהזרק חזרה למה שקרה לה בעבר. מה שנוכח כמעט תמיד כאורב מאחורי הדלת, מאחורי איזה מסך שפתאום נופל וזורק אותה למציאות חלופית. מפחיד כמה מהיר דלת המלכודת נפתחת כמוכנה תמיד להיפער ושולקת אותה חזרה בין המלתעות של עבר שרוצה לטרוף אותה. שוב ושוב.
אבל הכאב מנכיח את מה שקיים כאן עכשיו, את מה שיש להאחז בו ולהרגיש מוחזקת בחזרה. את העיניים שלו שמתבוננת ורואות
את היד החמה שלו שמצמצמת אותה לנקודות של כאב ונדמה לה לפעמים שכל הנשמה שלה מתנקזת לשם. בחזרה. כמוצאת כעת דרך לפעום חזרה לחיים של כל מה שמחכה לה בעכשיו. כל מה שהעבר לא יכול עליו, גם אם לעיתים הוא מרגיש גדול מידי
כמו שתי נקודות מהבהבות של אור של מגדלור שקורא לה תמיד לחזור הביתה למפתן מבטחים
כשהכאב מתחיל, היא מרגישה את התיפופים הקטנים האלה מתכנסים בה
נאספים כאדוות שנעות ללא הפסק ומחכות בעליצות שרק יפתח סדק דרכו יחלו לרקוד עצמם אליו. וזה קורה מעצמו.
משהו נושם ונפתח ומתרחב וכמו יד מושטת אל, הכאב מותח את עצמו ובונה גשר של ניצוצות מרצדים ממנה אליו
מעומק הבטן שלה אל שלו, היא יכולה ממש להרגיש את זה נוצר ומתמתח בכמיהה שולח השתרגויות במאמץ של רצון להיות כבר שם.
זה גשר שנבנה ביניהם, גם הוא מושיט לה יד, מבקש את הכאב שהוא מעניק שיחבר ביניהם. מכווין את הדרך.
זה דורש אחזקה משותפת, כדי שהחיבור יושלם. כדי שהכאב יזרום בעוצמה ביניהם. ממנה אליו
הכאב נע בפעימות כמו דם בעורקים, גועש ביניהם ולא מפסיק. ויש שם איזה שקט שקשה להסביר. הכל נהיה שקט ונקי. בוהק באור חמים של זריחת החמה, וזה גשר עדין שקם ביניהם, עליו הכאב זורם ועובר תמורה מכאב לזהב. לחום שמש שמחבקת את הנשמה.ומשחררת את כל מה שמוחזק בקפידה. והחיוך שנמתח על הפנים מגיע עד לעיניים וללב. והכל פועם יחד בתיאום. כל היקום פועם יחד ברגע הזה. והשקט, יש בו נחמה שאי אפשר להסביר.
וזה הרבה מילים, שלא באמת מצליחות לתאר במדויק מספיק את הרגע. אבל השיר הזה, בדרך שבה הוא מתופף רגליו, פעימות עדינות, דגדוג דשאים דובבים, עמוק בטל פועם לבבי. הרגע הזה, השיר הזה, טנא מלא כוכבים. ככה מרגיש הכאב הזה ברגע שבו הוא הופך לזהב, לניצוצות נשמתיים, טנא של כוכבים.
וכן דווקא ובדיוק בביצוע הזה.