סימני פיסוק

·"עיניים שלי"
מתנגן בפול ווליום
בפעם הראשונה
ביום שישי בצהריים
בסיבובים על הפטיפון
כשכל המשפחה
רוקדת ומזייפת


* ( עיניים שלי - תקליט מאת י.פוליקר)


אבא שלי נהג לקרוא לי עיניים שלי
הוא קנה לי את התקליט הזה
אני זוכרת את הצלילים את הרגש את תנועות הגוף והחיוכים כשהקשבנו לזה בפעם הראשונה בבית
יום שישי בצהריים הבית מלא בריח של בישולים
וחיוכים של אמא

לאן כל זה נעלם?

שנים אחר כך בארץ זרה
מושלגת
אני מתפתלת מכאבים
חום גבוה והתחושה שהגב תכף נשבר
שכל מגע בגוף הכאיב לי
שהעור כווי
החדר חשוך והדמעות זולגות אל דיכאון בתהום של כאב
המזרן על הרצפה כמה שיותר נמוך
להשאיר חלל לבהות בו

אבא נכנס לחדר ונוגע בי
מערסל אותי
מעניק לי נחמה שלא היתה
שר שיר ערש בקול עבה
רגוע
נמוך יותר מהרצפה
מחבק אותי
מלטף את המצח
משתדל לא להכאיב
בוכה יחד עם הדמעות שלי
השתנקות אחרונה
והחנקה של כאב
רועדת בחיבוק
מכילה אותו
נותנת לו לחזור לשקוע לפרוץ
רועדת בחיבוק האחרון
העיניים נכבות

אני מקווה שמתישהו תחזור להיות אבא שלי.
בינתיים נניח את התקליט שיסתובב