הרהורים, עמדות, פובליציסטיקה ושאר ירקות

אני מאוהב בלונדון, מי שמכיר אותי יודע שאני ולונדון צמד חמד.

בעשרים השנים האחרונות אני טס כחמש פעמים מדי שנה והשיא היה תשע פעמים בשנה אחת.

בחודש יולי האחרון, ביקור אחד לפני האחרון, התחלתי לחשוב על לעבור, להגר, המחשבה הייתה זהה למחשבות דומות שחלפו בי מעת לעת או שלא...

חזרתי לארץ ומעט לאחר מכן הזמנתי כרטיס לספטמבר והיכשהו, בביקור ספטמבר, המחשבה הזאת תקפה אותי במלוא עוזה והחלטתי שאני עושה את זה.

הבנות שלי גדלו, אני אוהב את לונדון, אז למה לא לכל הרוחות ושדי השאול?

חזרתי ארצה ב-13 בספטמבר, פעלתי במלוא הקיטור, סגרתי דברים, מכרתי דברים אחרים, ארזתי את הבית לתוך מכולה וב-21 בנובמבר הגעתי לכאן כמהגר.

עד אתמול התארחתי אצל חברים, בסוף השבוע האחרון מצאתי, חדשה, שלושה מפלסים, העורף פונה לפינסברי פארק ואני אוהב אותה!

תחי הממלכה המאוחדת! תחי אליזבט השניה! תחי מדינת ישראל! ויחי האיחוד האירופי שמאפשר לאזרחיו לחיות בכל מדינה החברה באיחוד!

זה חתיכת אקט, באמצע החיים, בלי סיבה של ממש, לא חסר לי מאומה במדינת ישראל, האקלים אולי לא לרוחי, אבל מלבדו הכל היה לי נחמד ועשיתי את זה כי אני אוהב את לונדון, אז כן, הגעגועים למשפחה ולחברים מתחילים לבעבע, פה ושם יש ניצנים של תחושת בדידות, אבל פינסברי פארק מעבר לגדר :)

בשבוע הבא אבוא לביקור מולדת בן תשעה ימים, יש לי תחושה שעולם כמנהגו ינהג, אמשיך לטוס, רק כיוון הטיסות משתנה, למען הדיוק הכיוון גם לא משתנה, הסדר משתנה...