הרהורים, עמדות, פובליציסטיקה ושאר ירקות

לפני דקה הסתיים בערוץ 8 סרט דוקומנטרי על ההתנתקות, אין לי מושג מדוע בחרו לשדר אותו היום, אבל הוא שודר ואני צפיתי.
הסרט הציג את הפינוי מהפרספקטיבה של אותם מפונים, הוא תיאר את הכאב, את ההתמודדות התיאולוגית, הסוציולוגית והכלכלית והיה בו המון סימפטיה אליהם.
את הטיעונים, החרפות והגידופים שהם שילחו שם בראשי המדינה אני יכול להפריך ברגע, אבל לא לצורך זה התכנסתי.
מטריד אותי מאוד מדוע איני מסוגל למצוא ולו מעט אמפטיה כלפיהם, בימים כתיקונם אני מוצא המון סימפטיה ואמפטיה לכל מוכה גורל, מצורע וזב חוטם וכאן אני מביט, רואה את הכאב, אנשים באים בימים מתייפחים ואני לא מצליח לגייס אפילו מעט רחמים כלפיהם, מי אחראי לאנטגוניזם הזה ?
אני אגלגל אותו לפתחם, שהרי כפי שציינתי בימים כתיקונם אני מלא סימפטיה !
זהו פתרתי את הבעיה, האשמה בהם !
תובנה נוספת היא (אי אפשר בלי מעט פוליטיקה...) שאנשים דתיים הם סכנה לכל קבוצה דמוקרטית, הם מייציגם את האל ומשכך זה לא משנה מה תחליט המדינה, הרוב, בית המשפט, כי האל הוא רם ונישא והם לא יכולים להתפשר בשמו.
בניו זילנד, ארה"ב וליכטשנטיין, הדת מופרדת מהמדינה !
בישראל, אירן וסעודיה, הדת היא חלק אינטגרלי מהמדינה !