סקיצות מחיים דיספונקציונליים

חייבת להודות שלא הייתי כנה עד הסוף... אינני יושבת במגדל השן כותבת פואמות ובוכה, משלשלת צמה מהחלון ומחכה.
כמו שהיה מתאים למקיאוולי עליו השלום להגיד, "אל תחכה לתשובה, אלא גרום לכך שתקבל את התשובה שאתה רוצה"
ובעצם כנראה שעשיתי זאת תמיד, בתחילה בלא מודע, אחרכך במודע ועם רגשות אשמה, ועכשיו כמעט גם ללא רגשות אשמה.
אינני יכולה להתכחש לדחף הזה. אינני בן אדם טוב כנראה. כבר השלמתי עם זה. היום השלמתי עם כך שאני אנוכית, אינטרסנטית, אינני שואפת יותר להיות רק טובה, אלא רק שלמה עם עצמי, ופוגעת כמה שפחות.
מזמן הייתי סוכנת כפולה בעצם, מאז שעשיתי מחקר איפה אני עומדת לבלות שנה או יותר מחיי, וראיתי את תמונתך לראשונה. כבר אז חיכיתי לראות איך תראה במציאות.
כמו סוכנת כפולה טובה, כנראה שכבר אז סימנתי את המטרה, ובדרכים עקלקלות והרבה סבלנות ותכסיסים אני מתקדמת ליעדי. אינני יושבת ומחכה. אני מתעמרת בך בחזרה בכול הזדמנות, אבל בקטנה, ובחן, או כך נדמה לי. מתישה את האויב.
באהבה כמו במלחמה אין חוקים.
אומרים שאישה יכולה לשגע גבר אם היא באמת רוצה. כנראה שאני באמת רוצה. הגוף שלי רוצה, משהו בי רוצה, הרגשות, הפרומונים, אלוהים יודע מה זה. המוח שלי המון זמן אמר לא. וכן. ולא. ולא כדאי. וכן ולא. ונדמה לך, וזה לא הזמן, ואין לך אומץ, ויש לך. ותברחי כול עוד את יכולה. וגם תחיי. תחיי באמת. אל תפחדי. תלכי עד הסוף, תסתכני, גם אם תעשי טעות פטאלית ותפלי על הפנים, תחיי עד הסוף, בתשוקה בתאווה. הכול עדיף על חיים של פשרה חרישית.
אז מישהו יבכה בסוף. אוקיי. הבנתי. אבל אני מקווה שזו לא תהיה אני.