סקיצות מחיים דיספונקציונליים

את אומרת- זה משנה לך מה אני חושבת?
ואני חושבת: זה משנה מה את חושבת באמת. לא אם את חושבת מה שאני רוצה לשמוע.
כי את צודקת. אין מה לומר עוד. זה הכול עניין של ספקולציה. אין טעם לחזור על עצמי.
מה שיקרה יקרה. כמה פעמים אפשר שוב ושוב להריץ את הסרט הזה? אני עושה מאמץ ומקבלת עוד כמה פרורים? לא עוד. לא מסוגלת שהוא יגיד לי עוד פעם לא. להדחות שוב. לא מסוגלת. כבר עדיף שזה ימות ככה. בלי וודאות. כי אם זה מת ככה בלי וודאות אז זה כמו להתקשר ולשמוע עוד פעם "לא" בפנים. כי לשמוע לא בפנים= צניחה לתהומות הדיכאון. ועדיף לי כבר עינוי איטי של חוסר ידיעה, כי לזה אני רגילה כבר. ובסוף זה עובר אני חושבת.
ואני הולכת למיטה ומחבקת את הפילה שלי. וזה הדבר היחיד שיש לי. יש לי דירה חדשה ואני לא מרגישה שזה הבית שלי. לא מרגישה בבית בשום מקום. אני נופלת בלי מצנח, ואולי אני מרחמת על עצמי ואולי לא - כשאני אומרת- איבדתי את הכול. אני הרוסה. הרוסה. אין תחתית לתהום הזו. ואולי אני לא רואה את התחתית. וזה קשה כול כך כשלא רואים את התחתית.
עוד לילה בשינה טרופה. לפני השינה אני אומרת, אולי מחר, בערב, אשמע פתאום דפיקה בדלת. טלפון.
לא יתכן, לא יתכן שזהו. כול כך מהר. הרי אנחנו מכירים זה את זה, הרי אני לא בן אדם זר. הרי הוא כן מוקיר אותי, וכול הדברים הטובים שקרו. ככה פתאום נגמר הגז?
ואז אחרי שבעמל רב הבאתי לך את כול הטיעונים שלי למה זה כן יקרה, ואת אמרת, מה זה משנה, כי אין אמת, אז אם את רוצה אני אפרש את המציאות מהפינה שלך. מהפינה שבה את בוחרת להאמין. עד שהבאתי אותך לפינה שלי, פתאום אני עצמי איבדתי אמונה. מה אם לעולם לא אשמע ממנו?
די. אל תהיי קטנת אמונה אני אומרת לעצמי. ונרדמת.