אני סומכת עלייך, ולעיתים אני אומרת לך: תגידי לי מה לעשות ואני אעשה את זה. אם זה קצת סאבי אז לא אכפת לי. לעיתים כשכיליתי את כול כוחותי הדלים, סרקתי את מוחי שוב ושוב בלי תשובה, ובטח שאני יודעת שאני לא אובייקטיבית, אני רוצה לתת לך רשות לומר לי מה לעשות. אני סומכת על קול ההגיון שלך. תודה.
הלכתי לפסיכיאטר היום, באמת בלית ברירה, כבר ארבע שנים אני מנסה לרדת מהתרופות נגד דיכאון, צריך שלושה חודשים של הפוגה בדיכאון לפחות כדי לרדת מזה. ואין... כבר ארבע שנים שאין הפוגה מספיק ארוכה. אז אמרתי לו, תגביר את המינון, כי אני לא יכולה יותר לסחוב ככה, אני קמה כי צריך, עובדת כי צריך לשלם שכר דירה, אבל מבפנים, אני פשוט לא יכולה יותר. לא יכולה. אני בוכה כול יום, היו לי רק שלושה ימים שבהם הרגשתי בסדר החודש. אני אפילו לא מדברת על להרגיש טוב. אני כמו עץ שכרתו לו ענף ועוד ענף ועוד ענף, עוד ועוד אנשים נעלמו מחיי ועכשיו נותרתי גדם מיותם.
לא, לא שאני ממעיטה בערככן, חברותי היקרות, במרחק 7000 מייל, אתן הדבר היחיד ששומר אותי איכשהו בשפיות, איזה צינור חמצן. אבל אני רוצה שהיקום ישלח לי עוד איזה דשן משובח, כדי שאוכל לגדל לי ענף חדש מהגדם, ואולי יצמח ממנו עץ פירות שוב. והפסיכיאטר אומר לי- האמת, אני מרגיש קצת אשם , חשבתי שכשתסיימי ת'לימודים מצבך ישתפר. נהדר. אפילו הפסיכיאטר התייאש ממני.
לפני 17 שנים. 23 בפברואר 2007 בשעה 7:32
