סקיצות מחיים דיספונקציונליים

רוצה לכתוב אבל כלום לא יוצא. עדיין שוחה בחשכה, לא רואה את החוף ממנו באתי, ולא את החוף אליו אני שוחה.
אומרים התת מודע, כמו פיל גדול, ועליו המודע, כמו רוכב קטן. והפיל הולך לאן שהוא רוצה. והרוכב... בעצם אין לו הרבה מילה. הוא יכול ככה לנסות לכוון את הפיל, אבל הפיל בסוף הולך לאן שמתחשק לו.
ולפני השינה, במקום למלמל מנטרות חסרות תועלת, אני שואלת, פיל גדול, לאן אתה הולך? מה אתה רוצה? מה אתה מחפש? אבל הפיל אילם. אז אני שותקת גם, ומחכה. מסתכלת לאן הוא יוליך אותי, מנסה לנחש מה התוכנית שלו.
אני קוראת משפטי חוכמה של אנשים אחרים, הכי חשוך לפני עלות השחר- הם אומרים,
גם כבר הכפלתי ת'מינון של הכדורים...
רצה במהירות הלוך ושוב בתוך הראש שלי, ויודעת שזה לא יעזור. אין תשובה בשכל.
אין תשובה ברגש, אין תשובה בשום מקום רק בזמן. ואני, אם יש דבר אחד שמפחיד אותי ביותר זה כשאינני יודעת לאן ללכת או מה לעשות. הרי לי שעור באיפוק. בדחיית סיפוקים. איך אומרים האלכוהוליסטים האנונימיים?
This too shall pass