לא סולחת לך

יושבת על המיטה. מחבקת את רגליי. ראשי מורכן.
יושבת בחושך
וחושבת.
כמה סמלי החושך הזה.
חושך בחוץ. חושך בפנים.
חושך בלב. הפצוע. הכואב.
חושך וקר. ולבד.
אי שם רחוק עובר אמבולנס בסירנה צועקת.
מדמיינת שבא לפנות אותי.
נזכרת.
ממששת את פרקי ידיי.
הצלקות מכאיבות כל כך.
כאב חד שמפלח את הלב.
גשם מרטיב את זגוגית החלון.
דמעות מרטיבות את הג'ינס.

כמו ספינה טרופה
בלב הסערה
מוטחת בין גלים
זועקת לעזרה

ילדה קטנה
קרועה לגזרים
מתחננת לגעת
בחוף מבטחים

תודה לכם, לכל מי שדאג, לכל מי שכתב, לכל מי שהגיב, כאן או בפרטי.
תודה על התמיכה, תודה על האהבה, תודה על ההזדהות, תודה על הנתינה.
אני כאן לא בגללו, אני כאן בשבילי. אני כאן למרות הכל. אני כאן בזכותי.
תודה.

כאן אתה כבר לא יכול למחוק. לא אותי, לא את העבר, לא את הרגשות שלי שבבוטות שלך שמת עליהם קצוץ, אז כמו היום.
לא מציינת את הניק שלך כך שאין כל עילה למחוק. מספיק לי שאתה תדע שזה מופנה אליך. לא אכפת לי מאף אחד אחר. מספיק לי שאתה תדע. ותזכור. כמו שאני זוכרת. כל יום, כל שעה, כל שניה. לא מסוגלת לשכוח. לא מסוגלת לסלוח.

התגובה כפי שנכתבה בבלוג שלך:
"אתה יכול למחוק את התגובה הזאת, למרות שאין בה נאצות. לא אכפת לי. העיקר שאתה תקרא אותה, ככה בשחור על גבי לבן, ככה בהקשר המקורי שלה, מתחת לסליחה המזוייפת שלך.

לא סולחת לך. דווקא הייתי רוצה לסלוח. ולשכוח. ולהוציא את הזבל והגועל והרוע שהשארת לי בלב החוצה לתמיד. ולהיות חופשיה סוף סוף מכל החרא שהשארת בתוכי. אבל אני לא מצליחה. לא יכולה לסלוח לך. וסליחה מזוייפת באינטרנט בטח לא מכפרת על מה שעשית לי. גם לא מאמינה לך שלא היתה לך שום כוונה. אולי לא לגמרי במודע, אבל כוונה היתה שם. בהחלט היתה.

לא סולחת לך. לא מצליחה לסלוח לך למרות שהייתי רוצה, כל כך רוצה למחוק כל זכר שלך מקיומי. להרגיש אישה שוב, לישון בלילה בלי להתעורר מכוסה זיעה קרה בגלל חלום בלהות עליך או על מה שעשית לי.

את החור הגדול, המדמם, מלא המוגלה שפערת בנפשי אף אחד ושום דבר לא מצליח לרפא ואני פוחדת שהוא לעולם לעולם לא יגליד. פוחדת לנצח להתעורר מסוייטת, פרועה ובוכייה בגללך. בגללך. בגללך.

זה ניק שפתחתי רק עכשו, במיוחד כדי לכתוב לך את זה. אני שונאת השמצות. מעולם לא השמצתי אף אחד. גם לא אותך. בשום מקום. ובטח שלא כאן. ואם מישהו אמר עליך כאן פעם דברים רעים זאת לא אני וזה לא בנוגע למה שעשית לי. כי אף אחד כאן לא יודע. אף אחד כאן לא שמע על זה מעולם ממני. זה ניק שפתחתי עכשו במיוחד לתגובה הזו לך. כי רציתי שתדע. רציתי שתדע שאי שם מאחור השארת אותי גוססת. מדממת. עם פצעים שלעולם לא יגלידו. עם סיוטים חוזרים ונשנים. לכל החיים. תכנס פעם לאיזה פורום של נפגעות תקיפה מינית ותקרא מה הן כותבות. תקרא באמת. ברצינות. תנסה להבין. אם אתה באמת רגיש כמו שכולן מציגות אותך כאן אולי זה יעשה בך איזה שינוי. אולי ייצא משהו טוב ממה שכתבתי כאן. ממה שעשית לי. לי זה כבר לא יעזור. אבל אולי לאחרות. אולי אחרות לא יסבלו כמוני. אולי לא תרסק באגרוף חד אחרות לרסיסים כמו ששברת אותי. כמו שריסקת את נפשי.

הלוואי והייתי מסוגלת לסלוח לך. הלוואי והייתי מסוגלת לשכוח אותך. הלוואי והייתי מפסיקה להקיא בכל פעם שהזכרונות מציפים וגואים. הלוואי והייתי מרגישה נשית וסקסית ומושכת כמו שהרגשתי עד ליום שפגשתי אותך. הלוואי והייתי חוזרת לאהוב את עצמי כמו שאהבתי לפני שהכרתי אותך. הלוואי והייתי מסוגלת להסתכל על עצמי פעם אחת במראה בלי להיזכר בך. בלי להיגעל ממך. בלי לרצות להרוג את עצמי. או אותך. הלוואי והייתי יכולה לישון לילה אחד רצוף. הלוואי והייתי יכולה לחזור לחיים השקטים והשפויים שהיו לי לפני שהכרתי אותך.
הלוואי.
אני לא סולחת לך. רק רציתי שתדע."