אני מעסה רפואית, אני כל כך אוהבת לתקן אנשים, יש ל כישרון למצוא את השרירים הבעייתיים ולדעת איך לטפל בהם. אני משתדלת לא להשתמש ביותר מידי כוח כדי לא להכאיב ללקוח אבל מידי פעם מגיע לקוח עם אנרגיה וכימיה אחרת והצד השובב מחייך :)
היום נכנס לקוח חדש, לקוח כזה שמעלה בי חיוך שובב. גבוה, חטוב, נראה טוב עם ידיים גדולות ומחוספסות, בדיוק כמו שאני אוהבת. הוא פלרטט קצת וידעתי שאפשר לשחק אתו קצת.
עברתי על הירך הקדמית שלו וישר הרגשתי שהרקטוס פמוריס והטנסור פשיה לטה ממש תפוסים (אזור הארבע ראשי העליון) במיוחד לקראת החיבור בין הירך לאגן...
בעדינות עליתי מהברך לירך החיצונית וככל שעליתי הפעלתי טיפה יותר לחץ, הרמתי אתה התחתון שלו קצת כדי להגיע לחבור של השריר הירך לאגן ובעיגולים קטנים נשענתי לתוך החיבור. השריר שלו התכווץ קצת, הפרצוף שלו במאמץ קל לא להתעוות מהכאב.
אמרתי לו בקול עדין 'לא לחצתי כזה חזק, אבל אם זה יותר מידי אני יכולה להיות עדינה יותר'. כמובן שהמאצ'ו שבו יצא ' לא אני בסדר אפשר גם יותר חזק'. עם כל מעבר אני נהנית לראות אותו נאבק בכאב ואז מגיע זמן לעבור הלאה לשמחתי יש עוד רגל, עוד חיבור ירך ואגן, ויש את הגלוט שהוא תמיד תפוס. אני מעשה אותו, מענה אותו, מקניטה אותו וצוחקת איתו.
כשהוא קם הוא מודה לי שוב ושוב, אומר כמה אני שחררתי לו את השרירים, איך שיש לי ידי קסם. אני מודה לו עם חיוך מנומס, נותנת לו את המתיחות המתאימות ובליבי מקווה שיגיע שוב כדי שאני שוב יענה אותו בעדינות.
