מישהו שיצאתי איתו תקופה דפק את היד שלו במשחק טניס, כמובן שדבר ראשון שעשה זה להתקשר אלי לבקש שאסדר אותה. כשהגיע הכימיה עדיין היתה שם, הרצון לחזור להרגלים ישנים היה כל כך מפתה אבל ידעתי שיום אחרי זה פשוט יהיה מאכזיו.
הוא שכב על מיטת הטיפולים התחלתי לעבוד על האמה שלו. הוא כל כך ניסה לשמור על פסון, אבל בעבודה על השריר בזמן הפעלתו הוא נשבר.הוא עדיין ביקש שאני לא יקל עליו, זה חלק מהתהליך. עם כל מעבר הוא התפטל, רק קצת, ואם כל התפטלות הרגשתי את כל הרגשות הישנים חוזרים. ההרגשה של השפתיים שלי מתעוררות, רק רוצות לטעום את השפתיים שלו, לנשוך אותו. הלב שלי פועם בחוזקה, הגוף שלי קורה למגע שלו.
המשכתי לעבוד על היד שלו, לשחרר את השרירים כדי לשחרר את העצב. היה כל כך קשה לא לחזור להרגלים ישנים, לשמור על מקצועיות. אני בטוחה שלא רק עבורי אבל גם עבורו.
סיימנו את הטיפול ודיברנו עוד קצת, נפרדנו בנעימות עם חיבוק קליל. כשהוא יצא כל מה שרציתי זה שיחזור בחזרה, יגיד כמה שהוא רוצה שנמצא דרך שהקשר הזה יעבוד, שיתפוס אותי שוב, ילחם בי ויתלתל אותי. להרגיש שוב את החיבוק ונשיקה הזאת שממלאת את כל הנשמה, שגורמת לי to melt בידיים שלו.
בתוחה שיחזור לעוד טיפול כדי שיסתדר עד הסוף, מקווה שאצליח לשמור על מקצועיות בטיפול נוסף. בתקווה יום אחד אמצא את החיבור הזה שוב וזה יהיה בצורה כזאת שתהיה נכונה לשנינו.
