לא מעט שיחות בכלוב נפתחות עם פוטנציאל, אבל נסגרות עוד לפני שהן באמת מתקדמות לאן שהוא.
למה? יש תחושה גוברת שהשיח הוא סוג של שדה מוקשים רגשי – ואתה אמור לדעת מראש איפה כל מוקש קבור.
פעם חשבתי שהאתגר ב-BDSM זה ללמוד קשרים, שליטה, גבולות, תקשורת...
היום? האתגר האמיתי זה להבין אם אני עונה על המוקש הפסיכולוגי הסמוי שהוצב לי.
אם היית מנומס, אז
"אתה ונילי מידי, לא מרגש אותי".
אם אתה אגרסיבי, אז
"אתה דושבאג כוחני".
אם נתת לה להוביל את הקצב, אז
"אתה לא באמת שולט".
אם ניסית להבין אותה, אז
"אתה בטח רק מחפש תשומת לב."
אם שאלת מה את אוהבת אז
"אתה אמור לדעת לבד".
אם לא שאלת כלום אז
"אתה קר ומנוכר
גברת, אני לא בחדר בריחה
לא באתי לפה לפתור חידות.
ובואו נדבר בכנות – לא אחת זה מרגיש כאילו אתה לא מדבר עם בת אדם שמחפשת חיבור, אלא עם תיק מלא בטראומות לא פתורות, שמחפש איפה לפרוק את כולו עליך ואז להאשים אותך בזה שנרטבת מהגשם.
אז אני מבין שלכולנו יש עבר. גם לי. גם לך. השאלה היא מה עושים איתו. האם שמים אותו בחזית ודורשים מהצד השני להתנהל מולו בעיניים קשורות, או שמנסים לבנות משהו חדש, בהסכמה, מתוך הקשבה, כנות, ואמון.
אז לא, אני לא מושלם.
אבל גם לא אקריב את השפיות והסבלנות שלי על מזבח הרצון "להכיל" כל תגובה לא פרופורציונלית שנובעת מהעבר של מישהי שאני רק מנסה להכיר.
בדינמיקה כמו שלנו – כל צד צריך להביא אחריות, יושרה, ופתיחות. לא רק דרישות
אז לא,
לא כל מי שנחמד הוא ונילי,
ולא כל מי שחותך ישר לעניינים הוא גס רוח.
לפעמים, בן אדם פשוט מנסה להכיר אותך, בלי להיות הספוג של העבר שלך או הקרבן של המבחנים שלך.