לפני 9 חודשים. יום רביעי, 30 באפריל 2025 בשעה 14:08
היא עמדה לצידי, קטנה, עדינה, נראית כאילו נשברת לרסיסים רק מהנוכחות שלי. אני הרגשתי את זה עוד לפני שהיא דיברה – הרעד הקל ביד, מבט שמבקש שקט, ביטחון, מסגרת שתאסוף אותו. שמלה פרחונית, עקבים קטנים שנלחמים בגרביטציה. היא ידעה שהיא נכנסת לעולם שבו כל תנועה שלה כבר לא תלויה בה.
לחצתי על כפתור המעלית. לא מיהרתי. רציתי שתשאב כל רגע באי־ודאות.
"תסתכלי עליי, בובונת," אמרתי. הקול שלי היה שקט, כמעט לוחש, אבל היא התיישרה מיד.
היא צייתה. כמובן שהיא צייתה.
"את יודעת שאני שומר עלייך?"
"כן אדוני."
כל "אדוני" כזה מהפה שלה... כמו משיכת לשון על עמוד חשמל קר. נוקשה, חשמלי, מצמרר.
"תזכרי – כל מה שקורה הוא רק בהסכמתך. יש לך מילת ביטחון. ואני מצפה שתשתמשי בה אם צריך."
"כן אדוני."
נשיקה במצח שלה. עדינה. מטעינה. כמו לשים קוד סודי בדלת כספת. היא נפתחת לי – מבפנים.
במעלית אני עומד מאחוריה. קרוב. מספיק כדי שהיא תרגיש אותי נושף לה לעורף, מספיק כדי לא לגעת בכלל. המתח אצלה בגוף נבנה. אני רואה את זה – הכתפיים מתקשחות, הירכיים נסגרות חצי סנטימטר. היא נוזלת, גם אם היא לא יודעת את זה עדיין.
אנחנו יוצאים. דפיקה בדלת. אני עומד מולה, מסתיר אותה, כמו שומר סף לגופה. יש משהו כל כך מחרמן בעובדה שאני מחזיק את הפתח בין עולמה לבין עולמם של אחרים.
הדלת נפתחת. ר' בפנים. אני מחליף איתו מילים, שקטות, קצרות. שולף את כיסוי העיניים מהכיס האחורי. היא לא יודעת, אבל אני בחרתי את הרגע הזה כדי להכניס אותה לעולם שכולו שלי.
"זה ר'. הוא יצטרף אלינו הערב. תלבישי לו את כיסוי העיניים."
אני זז הצידה – ורק אז היא רואה אותו. היא מתקרבת, נוגעת בו, ואני רואה איך כל גופה נכנס למוד. היא נשלטת, אבל עכשיו היא המתווכת. המארחת. האורחת שבחרה להיות רהיט.
אני סוגר את הדלת. נועל. לא רק פיזית – גם את השגרה, את המציאות, את מה שמותר ומה שאסור. עכשיו אנחנו בעולם שלי.
היא מתיישבת מולי על הרצפה, ברכיים צמודות, גב זקוף, עיניים אליי. היא הופכת לאביזר. לנשמה שמחכה שאנשום אותה.
"זה דנה. שם בדוי. היא תגיב אליו כאילו היה אמיתי."
היא לא מהנהנת. היא לא צריכה. אני מכיר את הגוף שלה. את התנועות. היא שלי.
אני נוגע בלחי שלה – חם ורך. היא סוגרת עיניים, בולעת את המגע כאילו הוא מזון.
"השמלה יורדת עכשיו, תישארי רק עם הגוזייה."
"כן, אדוני."
היא יודעת שאין תחתונים. זה חלק מההכנה. אני רוצה אותה נגישה. רטובה. על הקצה.
היא מתפשטת מול שנינו, בלי גינונים. כמו חיילת שמסירה מדים לפני קרב.
אני נעמד מולה. היא שואלת ברשות אם תוכל לגעת.
"עם הלשון בלבד."
"כן, אדוני."
והיא יורדת. אני שומע אותה נושמת דרך האף, מרגישה את התנועה שלה סביבי. הרעב שלה עובר לי דרך הוורידים. אני מחזיק לה את הראש, עוזר לה להתמסר.
הגרון שלה נלחם לקבל אותי פנימה
אני אוחז לה בראש. לא חזק – רק בדיוק בעוצמה הנכונה שתבין: היא שלי.
הפה שלה הפך לכלי נגינה ואני מנגן עליה עם האגן.
כל דחיפה שלי היא מבחן, כל תגובת רפלקס שלה – סימן שעוד לא מצאה את הגבול.
אני לא ממהר. אני מנווט אותה כמו שמנווטים סוס פראי. אני שואף להכניע. אבל לא לשבור.
ואז אני מושך ממנה את עצמי החוצה. היא מתנשמת, לחייה אדומות, שפתיים נפוחות.
הזין שלי נוגע לה בלחי. היא מרימה עיניים – ממתינה, מתמסרת.
אני מושך אותה בעדינות למעלה. מסובב אותה אל ר'.
היא נוגעת בו – לאט, כמו טקס.
אני עומד מאחוריה, הזין שלי נדחק אל הצד של ירך חשופה.
אני מרגיש את הדופק שלה דרך העור. היא בוערת.
"את רוצה לצרף אותו?" אני שואל.
היא שותקת, מהססת.
"מה אדוני רוצה?" היא שואלת, יודעת היטב מה התשובה תביא איתה.
ספאנק. מהדהד. חזק, אבל אוהב.
היא נאנחת. ואני מרגיש איך הגוף שלה מגיב – מתכווץ, נפתח, מתמסר עוד טיפה.
"אני חושבת שאני רוצה, אדוני."
אני מטפס עם היד בגבה, אוסף את שיערה, מפנה את פניה אליי.
"חושבת או רוצה?"
העיניים שלה נעוצות בי. היא יודעת שאין לאן לברוח. רק להיכנס עמוק יותר.
"רוצה, אדוני."
"ילדה טובה."
אני נותן לה סימן בעיניים. היא מתקרבת לר', פותחת לו את המכנסיים.
היא יודעת מה לעשות. ואני בוחן כל תנועה.
הוא נושם בכבדות, והיא עוטפת אותו עם הפה שלה – כמו שעשתה איתי.
אבל היא לא שלו. היא שלי.
אני מזכיר את זה לו – ולָה.
"בלי לגעת, ר'. רק היא נוגעת, רק אני מחליט."
הוא קופא. מבין.
היא ממשיכה. אני מתקרב מאחור, כורע בין רגליה.
הלשון שלי מוצאת אותה. לחה, פתוחה, רעבה.
אני גולש בין החורים, לא בוחר – רק טועם.
היא גונחת, ור' מגיב באנחות. אני נהנה מהשליטה בכל הצלילים שבחדר.
אני מחליף לשון באצבעות. חודר אליה לאט, בשקט, בזמן שהיא עדיין מתעסקת בזין של ר'.
אני מנווט אותה לשם – כל מגע שלי מחזק לה את השליחות.
אני תוקע את עצמי בתוכה.
היא משתנקת על הזין של ר'.
התנועה שלי מכתיבה את המוזיקה, הקצב, העולם.
"את מוכנה לשלב הבא?" אני שואל.
היא עונה בלי להסס.
"כן, אדוני."
אני לא עוצר. שואל אותה אם היא רוצה גם אותו בתוכה.
היא נמסה. נגררת. הדגדגן שלה תחת האצבעות שלי – שברירי, מתוח, שותק את כל מה שהמילים לא מצליחות לבטא.
"כן, אדוני," היא מצליחה לפלוט.
אני חודר לה עוד פעם אחת, עמוק יותר, ואז מורה:
"ר', תשכב. דנה הולכת לרכב עליך."
היא עולה עליו כמו כוהנת על מזבח. יורדת על הזין שלו, בלי לעצור לנשום.
העיניים שלי לא משחררות ממנה לרגע. אני צופה בגוף שלה מחליק, נרעד, נמתח.
אני מתקרב אליה, לוחש לה באוזן:
"אני הולך למלא אותך. את תהיי שלי – עד הסוף."
היא עונה מיד. מתחננת כמעט:
"בבקשה, אדוני... אני רוצה אותך בתוכי. בתחת שלי."
אני מכין אותה. סבלנות. חומר סיכה, תנועות סיבוביות. אצבע אחת. שתיים.
ואז אני דוחף פנימה – לאט, אבל בטוח.
היא נמתחת סביבי, נאנחת, נשענת על ר'.
עכשיו היא מלאה.
כמו שחלמתי.
היא מלאה.
בכל מובן אפשרי – פיזית, רגשית, תודעתית.
הגוף שלה לכוד בין שניים, נשלט מכל כיוון.
אבל יותר מהכול – היא רוצה בזה.
לא רק מסכימה. מתמסרת, גולשת לתוך ההשפלה כמו לתוך אמבט חמים.
האגן שלי נצמד לישבן שלה, ואני נע בתוכה לאט, עמוק.
מרגיש כל סנטימטר של ההתנגדות שהיא כבר לא מסוגלת להפעיל.
היא לוחשת גניחות. הוא נאנח מתחתיה.
אני מקבל מהם סימפוניה של כניעות.
"את בסדר, דנה?" אני שואל.
הקול שלה רועד. "כן, אדוני…"
היא בקושי מצליחה לדבר.
מעולה.
אני לא רוצה מילים.
רק גוף. רק קול. רק אישור אחד – שהיא שלי.
"תזכרי," אני מזכיר לה, "את לא גומרת בלי רשות."
"כן, אדוני."
אני מגביר את הקצב.
האגן שלי נצמד לה לישבן, והיא נעה יחד איתי, בין שנינו, כמו חוט שנמשך משני קצוות.
אני לוחש לה שוב:
"תסתכלי עליי כשאת מזדיינת בשני חורים, כשאת מלאה. תראי לי את מי שאת באמת."
היא מסובבת את הראש, מביטה בי בעיניים גדולות, פעורות, לחות.
היא לא ילדה. היא יצור שברירי-חזק, שעובר טרנספורמציה תחת הידיים שלי.
ר' גונח. אני שומע את הקצב שלו משתנה.
אני יודע – הוא קרוב. גם היא.
הגוף שלה מתחיל לרעוד.
"אני רוצה לגמור, בבקשה אדוני…"
אני שותק.
רק נותן לה עוד חדירה. עמוקה. מדויקת.
ואז עוד אחת.
"תתאפקי. תראי לי שאת יודעת לתת לי שליטה גם על זה."
היא רועדת, ממש רועדת, אבל מהנהנת.
"כן, אדוני…"
אני מכה לה את הישבן. הצליל מתפוצץ בחדר.
תופס לה את השיער.
דוחף אותה מטה עוד קצת.
"ילדה טובה… תראי לי שאת שלי, תראי לי איך את מחזיקה."
אני נושם לה לעורף, לוחש בקול נמוך.
"הגיע הזמן."
"את רוצה לגמור?"
"כן, כן, כן בבקשה אדוני…"
"תגמרי."
והיא מתפוצצת.
קולית. לא מתביישת.
הגוף שלה רוטט, נמס, פולט גלים של חום.
אני מרגיש את ר' גומר בתוכה גם.
ואני – אני מתפוצץ בתוכה
היא שוכבת על השטיח, ראשה מונח על ברכי, גופה עירום ורגוע כמו אחרי סערה טרופית.
היא לא צריכה לדבר. כל שריר בה מספר לי סיפור – על כניעה מוחלטת, על אמון חסר גבולות, על תשוקה שחצתה את הגבולות של גוף והפכה לטקס.
אני מלטף לה את השיער, בקצב אחיד, כמו מנטרה.
היא מריחה ממין, מהשפלה מתוקה, מהתמסרות שאין בה שמץ של חולשה – רק אומץ.
היא יודעת שעשתה אותי גאה.
לא כי צייתה – אלא כי עברה את עצמה.
נתנה לי שליטה לא רק בגוף, אלא גם בפחדים, בגבולות, במקומות שבהם היא בדרך כלל בורחת.
אני קם לאט, מושיט לה יד.
"קומי, ילדה שלי.
בואי נשטוף ממך את הלילה."
היא נעמדת, מתנדנדת קלות, עירומה, פגיעה, יפה בצורה בלתי נסבלת.
אני מחבק אותה, מחזיק אותה קרוב, נוגע בה כאילו אני עדיין בתוכה.
לא באיברים.
בנשמה.
במקלחת, המים זורמים עליה כמו המשך שלי.
אני סבון. אני מים. אני קיטור חם שמלטף אותה בעיניים עצומות.
אני מנגב אותה כמו שמנגבים חפץ קדוש – באהבה, בכבוד.
היא לוחשת "תודה, אדוני", בקול כמעט לא נשמע.
ואני יודע –
זה היה רק ערב אחד.
אבל היא תזכור אותו בגוף.
בכל פעם שתשכב לבד במיטה.
בכל פעם שתלבש שמלה צמודה.
בכל פעם שתשמע את המילה “שולט” –
היא תיזכר בי.
כי לא רק חדרתי לגופה.
נכנסתי פנימה, אל המקום שבו גירוי, שליטה והצלה – נהיים לאחד.
ושם,
שם בדיוק,
אני תמיד נמצא.
