מחשבות שאסור מעשים שמותר

אני לא מתנצל.

לא מתבייש.

ולא מתכוון לרכך את מה שאני עומד להגיד.

אני גבר נשוי. כן, בזוגיות לא מאפשרת — כזו שמכבסת רגשות, מייבשת תשוקה, ותולה על חבל החיים מסכות של שגרה.

ומה אני מחפש?

אישה. נשואה. חכמה. רעבה. כזו שגם היא שורדת יומיום חסר מגע, בלי עיניים שמבינות אותה באמת, בלי יד שתופסת לה את הצוואר בדיוק כשצריך.

אני לא מחפש רק סקס — אני מחפש חיבור. אני מחפש קשר שבו מותר לרצות, מותר להרגיש, ומותר להשתגע ביחד.

 כמו בשיר של רובין וויליאמס

“I just wanna feel real love, feel the home that I live in

'Cause I got too much life running through my veins, going to waste…”

אז כן, זה בדיוק זה.

יש לי יותר מדי דם בורידים. הוא בוער, נוזל והולך לאיבוד. כל יום שבו אני מדחיק את הדחף, את הרעב, את ההרפתקה — זה יום שמת.

אני רוצה להרגיש. באמת.

לא רק בתחתונים, גם בלב, גם בראש.

אני רוצה מישהי לחלוק איתה מסע שבו מותר לנו להיות מה שאנחנו לא מעיזים להיות באור יום.

אני יודע איך זה נשמע למי שלא מבין.

עוד גבר חרמן, בוגדני, מחפש איפה לטבול את הביסקוויט.

אז לכל השופטים

— במיוחד אלה שלא היו נשואים יום אחד בחיים שלהם —

תזדיינו.

באמת. תזדיינו.

אם היו לכם את הביצים לעמוד איפה שאני עומד, הייתם יודעים מה זה באמת "זה מסובך".

העולם לא שחור לבן. הוא סגול, אפור, אדום כהה, והוא לפעמים גם עם סימנים על העור ושריטות על הלב.

ואני? אני גבר חזק. קינקי. עמוק. לא מתנצל על הצרכים שלי, ולא מתבייש ברצון לגעת — באמת לגעת — בנפש של מישהי כמוני.

אז אם את מרגישה כמוני — אם גם לך נמאס להרגיש לבד ליד מישהו שמזמן הפסיק לראות אותך — בואי נדבר.

ואם את פה רק כדי לשפוט — תעמדי בצד, ותני לי לעבור.